לשֶבֶת על ענן

בסצנת הפתיחה המוכרת ואהובה של 'מרי פופינס', בגרסת וולט דיסני, עולה המצלמה מעל לגגות לונדון ומגלה את גיבורת הסיפור יושבת בנחת על העננים, מפדרת את פניה ומרימה מידי פעם את התיק המפורסם המכיל-כל והמטריה עם ראש התוכי, כאשר הם חוזרים ושוקעים ברכוּת העננית.

הדיבור על ענן, ועל ישיבה על ענן, נותן תחושה של ריחוק, ומאפשר התבוננות על המציאות מנקודת מבט רגועה ומאוזנת, שכולה אווריריות, רכוּת ולובן.

ולצד אלה גם היכולת לשנות צורה במהירות ובקלילות. וכך כתב המשורר ח'ליל ג'ובראן:

"לוּ ישבת על ענן, לא היית מבחין בקווי הגבול שבין מדינה לשכנתה.

חבל שאתה לא יכול לשבת על ענן"

בספרות מתוארות לא מעט דמויות, בעיקר של ילדים, השוכבים על גבם, מביטים בעננים המשנים צורה לנגד עיניהם ממש, עד שאפשר לתאר את המבט למעלה אל העננים בשמים כחוויה אנושית מוכרת, הקשורה בהתבוננות שקטה וגעגוע, כפי שכותב עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח":

המבט המורם למעלה לראות אם עננים

מה הוא עובר בדרכו, קירות, מרפסות

כביסת כמיהה תלויה לייבוש, חלונות, גגות געגועים,

שמים.

פרשת בהעלותך עוסקת בעיקר בהכשרת ובהקדשת הלוויים והכוהנים לתפקידם.

שמה של הפרשה לקוח מן הפעולה אותה מצוּוה לבצע אהרון, הכהן הגדול, בעמדו מול המנורה: להעלות את האור במנורה, וכאשר האור עולה לדאוג להזין את האור שבמנורה מידי יום. האור במנורה אמנם עולה ודולק מידי יום והאנשים במחנה מודעים לקיומו – חלקם אולי אף תורמים שמן להעלאת האור במנורה. אבל האור במנורה הוא אור בלתי נראה – רק הכהנים והלווים הבאים להזין את המנורה בשמן רואים אותה, האחרים רק יודעים על קיומו.

בעיצומה של הפרשה חבויה הופעה נוספת של 'בהעלותך' – וזו דווקא גלויה לעין – הענן.

כפי שלמדנו בחתימת חומש שמות, הענן כיסה את המשכן ברגע השלמתו, עד כדי כך שמשה לא יכול היה להיכנס למשכן. כעת מתברר לנו שמאותו רגע ואילך, כל עוד בני ישראל חונים, הענן מוסיף לכסות את המשכן. כאשר מגיעה העת לצאת לדרך, על-פי ה', רק אז עולה הענן מעלה ומפנה את המשכן מנוכחותו, ורק כאשר הוא יורד שוב – סימן שהגיע הזמן לחנות:

"וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט', 17).

מה משמעותו של הענן השוכן על אוהל העדוּת? האם הוא מסתיר את האוהל בערפיליו? באיזה אופן הוא משפיע על עבודת הלוויים והכוהנים – האם הוא מקל או מכביד? האם הכהנים המשרתים בקודש מרגישים 'בעננים'? ומה רואים בני ישראל הנתונים לעבודת יומם כאשר הם נושאים עיניים לכיוון המשכן, הניצב במרכז המחנה? האם נוכחות הענן מסקרנת ומושכת או מרחיקה?

אומנים שניסו לתאר את נוכחותו של הענן על המשכן – אם בצורת ענן הניצב לרוחב או בצורת עמוד, כביטוי לעמוד הענן – הגבילו אותו לאזור מתוחם ומוגבל שמשאיר את האוהל עצמו חשוף. אבל מה לעשות עִם: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', 34) או "כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר ט', 17)?

הפרשנים נחלקים בשאלה על מהותו של הענן. הרשב"ם בפירושו לשמות מ', 34 מסביר: בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן ואחר כך מצמצם שכינתו על הארון בין הכרובים. ולעומתו הרמב"ן גורס שהענן הוא רק כיסוי, הוא מכסה את האוהל כעין 'מסך עשן' שמסמן את נוכחות האל בעוד האל עצמו נמצא בתוך המשכן פנימה, בין הכרובים (או מי יודע היכן). רמב"ם על אותו פסוק אומר: אמר כי הענן יכסה את האוהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו.

נוכחות הענן נעה, אם כן, בין הסתרה וערפול לבין נוכחות וגילוי.

השאלה המעניינת הנובעת מכאן היא מה היינו עושים אנחנו אם במקום בולט באזור המגורים שלנו היינו רואים ביטוי מובהק לנוכחות אלוהית? איך היינו מתייחסים אליה? האם היינו מכוונים אליה את לִבּנו ועינינו, חוסים בצילה ומניחים לה 'לכסות' אותנו, או דווקא מקפידים להפנות את המבט הלאה ממנה, כדי לא לפגוש בה 'עין בעין'?

עד כמה אנחנו מוכנים לאתגר את עצמנו להתיידד עם המסתורין, עם הערפל, עד כמה אנו מעיזים, כמו משה, לגשת אל הערפל "אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ', 17)?

מעניין – כל עוד בני ישראל הולכים, הענן מתכנס, הופך לעמוּד ונוסע לפניהם. רק כאשר הם חונים עולה הצורך לכסות ולערפל, כי אז שגרת החיים שוחקת את התחושה של החסות והשמירה שמאפיינת את הדרך, דווקא אז זקוקים בני ישראל לתזכורת, לביטוי מוחשי שמזכיר ומעיד כי הדברים החשובים באמת לוּטים בערפל – נסתרים וסמויים מן העין. כדברי הנסיך הקטן: "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין".

מעניין לשים לב לקשר בין לינה לתלונה: כאשר העם חונה והשגרה אוכלת בו בכל פה, או אז מתעוררות התלונות ועולים הזיכרונות של הדגה, הקישואים, האבטיחים, הבצלים והשומים אותם אכלו בשפע במצרים, ואז הם גם נזכרים בחסרונו של הבשר ובוכים: 'מי יאכילנו בשר?" (במדבר י"א, 4-5).

מעניין שאז, אחרי דין ודברים שיש לאלוהים עם משה, אלוהים יורד אליהם בענן ומאציל על שבעים הזקנים מרוחו: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו" (במדבר י"א, 24). תיאור זה מחזק את פרשנותו של הרמב"ן, המבחינה בין הענן לבין נוכחות האל. הענן כיסה, כדרכו, את המשכן, אלא שברגע זה אלוהים ירד דרך הענן אל המחנה. הענן הוא, אם כך, 'מסלול הנחיתה' לירידתו של אלוהים למחנה. כדברי עמיחי, בספרו 'פתוח סגור פתוח', בשירו על ההתעטפות בטלית: "ואילו הפסים…/ כמו מסלולי המראה / בשדה תעופה לנחיתת המלאכים ולהמראתם".

גם אם נוכחותו של האל בענן אינה מובטחת, עדיין הענן מסמל את האפשרות, את הפוטנציאל, לנוכחות האל; וכשאנחנו נושאים עיניים אל הענן הוא יכול להזכיר לנו איך יכולנו לנהוג בעולם ואת הפוטנציאל של מי שיכולנו להיות, מעבר לחוסרים, לחסרונות ולתלונות שמעלה בנו אבק היום-יום.

הענן מזכיר לנו את ההזדמנות לשֶבֶת על ענן ולראות את עצמנו מתוך הרכות הלבנה.