בסך-הכל אמירה שוחרת שלום, בנאלית כביכול. משמעה שבאמצעות הרוח אפשר להתגבר על מכשולים שהכוח אינו יכול להם. אולם אם אנו מדברים על כוחה של הרוח, מה עושה פה הביטוי המיליטריסטי "ה' צבאות"? האם אין לה' כינויים אחרים? איך אפשר בנשימה אחת להגיד "לא בחיל ולא בכח" ובאותה נשימה לאמר שזה בא מפי "ה' צבאות"? האם אין כאן סתירה? אז זהו שלא.
גישה אחת מפרשת את המילה "צבאות" כצורת הנקבה של המילה צבאים, או הריבוי של צביה, כמו שמופיע ב'שיר השירים' (שמעתי את הפירוש הזה מפי ארי אֵלון). פירוש מעניין ויפה, אך לדעתי בהקשר של הפסוק הזה הוא פחות מתאים.
יש לי פרשנות אחרת. כוח, כמו שאנחנו למדים כל יום מחדש כשאנחנו מאזינים לחדשות, הוא דבר ממכר. וכמו בכל התמכרות אחרת, למי שלא היה מכור מעודו קל לייעץ ולהמליץ לאנשים מכורים שייגמלו. אולם סיכויו של אדם שלא עישן מעולם לשכנע אדם אחר להפסיק לעשן קטנים יותר מסיכוייו של אדם שעישן והפסיק. בכל שני וחמישי אני נתקלת בתגובה "קל לך להגיד, את אף פעם לא עישנת", כך גם לגבי אכילת-יתר ושאר התמכרויות. באותה מידה, לאדון השלום קל להגיד "לא בחיל ולא בכח". אולם ל"ה' צבאות" יותר קל לשכנע בזה. אם נחשוב על זה, נראה שכך גם בפוליטיקה הישראלית – מנהיגים שהיו בעברם מצביאים, בצבא או במחתרות, יכלו להרשות לעצמם להגיד "אני נגמלתי מהחיל והכח. הייתי שם, הספיק לי", ולעשות צעדים נועזים (גם אם שנויים במחלוקת) לקראת הפסקת המלחמות.
הסיבה בגללה למרות כל הצעדים הללו עדיין אין שלום באזורנו, קשורה לדעתי לעובדה שגם כאשר אמרנו "לא בחיל ולא בכח" שכחנו את המשך הפסוק "כי אם ברוחי". לא די בוויתור על התמכרות. כאשר מחליטים להיגמל מעישון או מאכילת-יתר למשל, צריך קודם-כל לבדוק מה החסר האמיתי בחיים שלנו שההרגל הזה ממלא, ולמצוא דרכים חיוביות למלא את החלל שנוצר, אחרת מהר מאוד נחזור להתמכרות. זו לא חוכמה להחליט החלטה בעלמא לוותר על הכח. יש למלא את עצמנו בעשייה רוחנית.
מעניין לעניין באותו עניין, הנה דברים שכתבתי לפני שנתיים בעקבות ועידת התנועה, והפצתי בין חברי קהילתי לקראת שבת בהעלותך. חשבתי שיהיה מעניין להביאם לפני הוועידה הבאה:
"לפני שלושה שבועות השתתפתי בועידת התנועה. נאלצתי לגשת עם הבנות למרכז הקניות לקנות להן הנעלה, כי הנעליים שלהן התמלאו חול רטוב מהטיול לים. הצפיפות הנוראית בקניון הזכירה לי עד כמה אני לא אוהבת את המנהג של שופינג כבילוי של שבת. אחרי שהצלחנו להיחלץ ממגרש החנייה ולחזור לוועידה בבית ההארחה, הגענו לדשא לתפילת מנחה והבדלה. צמרמורת של התרגשות עברה בגופי לשמע מאות אנשים שרים ביחד את התפילה. אנשים מכל רחבי הארץ, מקהילות רבות ושונות שבכמה מהן הייתי שותפה בתקופות שונות בחיי, חלקם פרצופים חדשים לי וחלקם אנשים שפעם היו "האחים הקטנים של…" או שהיו חניכים יחד אתי או מדריכים שלי, וכיום הם בתפקידים בכירים בתנועה והילדים שלהם משתתפים בפעילויות התנועה עם הילדים שלי. מילא הנוסטלגיה. מה שבאמת ריגש אותי היתה המחשבה שהקולות העוצמתיים האלה בוקעים מקיבוץ שפיים וחודרים אל מרכז הקניות – מעוז החילוניות הישראלית, ונושאים איתם מסר של יהדות אחרת, שגם הם, באי הקניון, יכלו להתחבר אליה אילו היו מודעים אליה – זו בעיני המשמעות האמיתית של "כי אם ברוחי", המשלים את הפסוקים הפותחים את ההפטרה: "רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'. ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך". כשרוח ה' שוכנת בקרבנו, אין לנו צורך לא בחיל ולא בכח".
שבת שלום
שני ריף-פרופסורסקי הינה חברת קהילת "מעלות טבעון"