מה הקשר בין התמונות הללו למציאות חיינו?
את מנורת שבעת הקנים אנו רואים בכל מקום במדינת ישראל, גם אם כסמל דו ממדי, בצבעי כחול לבן או כסף ולא כחפץ תלת ממדי עשוי זהב – כל כך נפוצה ומוכרת שכבר איבדה את משמעותה העתיקה. צבא הלוויים, לעומת זאת, נראה זר לחלוטין. מכל שלל דימויי הצבא שמקיפים אותנו בחיינו כיום, אין בשום מקום משהו שדומה לצבא הזה – מעין יחידת קומנדו שאמונה על נשיאת ארון וטיפול בערימת ציוד, באש, במים ובעפר.
קל היה להניח את התמונות האלה בצד ולפטור אותן כענייני מקדש ופולחן ותפקידים שבטיים, אשר אנו הרפורמים חדלנו לעסוק בהם כבר לפני יותר ממאתיים שנה. ובכל זאת, אני רוצה להתעקש דווקא על הרלוונטיות שלהן עבורנו. נתחיל בלוויים.
תפקידם הראשוני של הלויים וסדרי העבודה של בני המשפחות המקיפות את המשכן נדונים בפירוט לאורך ספר במדבר. כשמביטים על פריסת צבאות בני ישראל במסעם במדבר הלויים נמצאים בלב. הלויים הם הלב. הלב פועם פעימות אש ועשן. עשן צמחי, עשן בשרי; הלב זורם מים ודם.
עם הכניסה לארץ משתנה תפקידם והם הופכים לקול המצפון. מעל הר גריזים, הר הברכה, מתריעים הלווים בקולם על כל האיסורים והעם אומר אמן (דברים כ"ז). קול המצפון מתבטא גם בפיזורם בין השבטים כמיעוט חסר נחלה הנזקק לצדקה ולתמיכה של שאר בני העם. קול המצפון של הלויים מגיע לשיא מחריד בסיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ'), בו איש לוי מהר אפרים הוא הגיבור הראשי בסדרת אירועים אלימים המבהירים לכולם: דרוש כאן שלטון מרכזי. וכשמגיע השלטון המרכזי הזה, והמשכן הופך למקדש מתכנסים שוב הלויים לצבוא צבא. אבל אז קורה משהו קצת לא צפוי.
הלב הלוי ממשיך אמנם לפעום דם ואש ועשן כמו בימי המשכן, אבל גם פעימות של מקצבים וצלילים: "וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרְרִים […] בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת, עֹמְדִים, מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ; וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים, מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת:" (דברי הימים ב, ה' 12)
מתי הפך צבא אוהל מועד לתזמורת? זה כנראה מה שקורה כשהמלך המייסד משתחל לשורות השלטון באמצעות תרפיה במוסיקה (עם שאול) ומוריש לאנושות ספר מזמורים (תהילים).
אבל יש כאן משהו עמוק יותר. יש חיבור שורשי בין שירה כדרך הפולחן לבין תקומת בני יהודה וישראל בארץ הקודש. קולם של הלויים נישא לראשונה על הר הברכה עם הכניסה לארץ, קולם הגיע לשיא בימי המקדש וקולם נדם עם הגלות. שיבת ציון הראשונה ובית המקדש השני החיו מחדש את קולם של הלויים והמשנה רצופה התייחסויות לשירתם ולנגינתם של הלויים בבית המקדש. ושוב חורבן ושוב גלות ושוב נָדַמּוּ הלויים, נתלו הכינורות, ופסקה שירת המקהלה. המנורה נלקחה שלל בידי צבא טיטוס ואיתה תם עידן צבא אוהל מועד.
השירה עצמה, שירת הקודש, נשמרה כגחלת לאורך כל הדורות. בתפוצות ישראל המשיכו ללוות את הפולחן כלבבות פועמים פייטנים, חזנים, בעלי תפילה וקריאה, אך הטון המינורי של הקינה נשמר. כלי הנגינה הוגלו מבית הכנסת, לא עוד מקהלות על המעלות. צבא הלוויים המזמר, מקומו בבית המקדש שבירושלים, יחד עם המנורה.
עד שקמה התנועה הרפורמית והחזירה את העוגב התוף והכינור אל התפילה.
מה שאיפשר לאבותינו הרוחניים, מייסדי הרפורמה, להכניס את העוגב הנבל הכינור ושירת המקהלה בחזרה לבית הכנסת היה הניתוק הרעיוני בין השירה לבין הפולחן המקדשי. הם עשו זאת באמצעות ויתור על חזון בניית המקדש, ויתור על המימד הגאוגרפי-ריבוני של חזון הגאולה ושיבת ציון. מי שממשיך להתפלל לגאולה בבניין בית המקדש הפיזי בירושלים אינו יכול לחדש את עבודת הפולחן המוסיקלי על אדמת ניכר. אבל עבורנו הרפורמים, בכל מקום בו יש ארון קודש יש משכן, והלויים מוזמנים לאייש את העמדות.
לכאורה אפשר היה לעצור כאן ולומר: אפשר להחזיר את השירה והלויים אינם תלויים במנורה. אפשר, עד שקוראים בהפטרה, מספר זכריה: "רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן–כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה" (זכריה ב, 14)– חדשות טובות, אפשר לשיר שוב, השכינה שבה לציון. וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם. (זכריה ב, 16)
לא מדובר בציון מטאפורית, אלא באדמת הקודש המוחשית, ממש כאן, בירושלים. החיזיון הנבואי של זכריה מתאר את שיבת ציון השנייה בדימויים המוכרים לכל מי שציין כאן את יום השואה: הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ (זכריה ג, 2) הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים, מֵעָלָיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת. (ג, 4)
ולאחר שניצלנו ונחלצנו, מגיע חזיון התקומה:
והִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. (זכריה ד, 2-3)
מה עושה כאן סמל מדינת ישראל? ומה משמעות הסמל הזה? זה גם מה ששואל הנביא זכריה:
וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי: וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, […] לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (זכריה, ד, 4-6)
המנורה היא האלמנט הניסי, הפלאי. היא הגילום המוחשי לכוח האדיר הזה שקיבץ והביא את כולנו להיות דווקא כאן, דווקא עכשיו. סופרים והיסטוריונים יכולים לנסות לתאר את השתלשלות העניינים ולהסביר איך ולמה כל זה קרה, אבל ההסברים, הטיעונים והמילים הסדורות לא יוכלו להביע את ההשתאות נוכח העובדה הפשוטה ששוב יושבים " זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת, בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם […] יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים, בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, 4-5) ושפת הקודש העתיקה שוב מפעמת כאן ונושאת קולה בשירה מעל לכל במה, בהרמוניות בארוקיות ובסלסולים מזרחיים, והתורה הקדושה הזו מתגלגלת על לשונותינו באותה שפה שבה אנחנו מגדלים את ילדינו.
המנורה שוב נישאת בירושלים (ובארץ), והעיר (והארץ) מלאה בצבאות לוויים – מניינים מוסיקליים בכל הזרמי היהדות, לחנים חדשים למזמורי תהילים ושירים חדשים המחדשים ימינו כקדם, תפילות בכל הניגונים ובכל המניינים ברחבות הכותל השונות. מתוך ההתעוררות הזו, והחיבור בין צבא הלוויים למנורה, עולה תחושה מוזרה: אולי בית המקדש השלישי כבר כאן?
זו שאלה לא נוחה לנו, הרפורמים. מסיבות רבות. אך לדעתי, לא זו בלבד שאיננו יכולים להימנע מן השיח על הפולחן הדתי בירושלים, אנחנו כבר עמוק בתוכו. המאבק שמקיימת התנועה על הכותל אינו מאבק משפטי או מגדרי, אלא בראש ובראשונה מאבק דתי על דמותה של אדמת הקודש, וטיב השירה והתפילה שאפשר לשאת עליה. במקום שנעמיד את עצמנו מחוץ לגבולות השיחה על דמותו של בית המקדש, טוב נעשה אם ננסח את החזון שלנו, כמיטב המסורת הרפורמית: עם שורשים נטועים עמוק באדמת המקורות, עם לב פתוח להווה ולהוויה ועם עיניים נשואות בתקווה ואמונה אל העתיד.
אם לא ננסה לא נדע. אז הנה ניסיון אישי לדוגמה:
בבית המקדש שלי לא יעלו קורבנות מן החי (זה לא אני אמרתי, אלא הרב קוק, ומשרד הבריאות הישראלי).
בבית המקדש שלי אין צריח, אין דגל. אל בית המקדש שלי יבוא עולה רגל. המון עולי רגל.
בית המקדש שלי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים (ישעיהו נו, 7) ושעריו יהיו פתוחים לכל מי שירצו להודות לשבח ולהלל את אחדות ההוויה.
בבית המקדש שלי יהיו מרחבים של דממה, תרועות פסטיבלים ועתים לתורה.
בבית המקדש שלי אשא את קולי ואמצא מקומי בין נשים או גברים – כרצוני,
וחמש עשרה מעלות כנגד ט"ו שירים יעלו וירדו בין העזרות,
ועליהן צבא לויים ולויות נושאים תופי ג'מבה וכינורות.
אל בית המקדש שלי נבוא ברינה להטביע במימיו את כל שנות הָאִלְמוּת;
בשביל בית המקדש שלי כדאי לחיות, לא טוב למות.
בבית המקדש שלי יקדם את פניכם ריח יסמין, לבונה ולילך;
זה בית המקדש שלי. מה עם בית המקדש שֶׁלָּךְ?
שבת שלום