"שלום" היא אחת המילים אותן אנו שומעים בכל מקום בו אנו נמצאים, מה שהפך אותה לשחוקה מאד בעברית היומיומית. אנו חוזרים ומשתמשים בה למרות שברוב המקרים איננו מתכוונים אליה כלל. 'שלום' והנגזרות ממנה מופיעות בתנ"ך למעלה ממאתיים וחמישים פעם, אבל לא תמיד באותה משמעות.
מקורה של המילה הוא ב"שָׁלֵם" ומשמעותה, כנראה, מצב של שלמות גופנית. רק מאוחר יותר נוספו המשמעויות הרוחניות. בהמשך באו ברכת השלום והשאלה לשלום האחר. בשלב מאוחר יותר נפגוש את השלום הציבורי, שהוא ההפך ממלחמה ולשלום הנפשי.
"שלום" בברכה שבפרשתנו משמעותו השבתת חיות טורפות ואויב בארץ והריגת אויבינו. השלום של פרשת בחוקתי הוא שלומו של עם ישראל ואיננו מתייחס כלל אל האחר. אך זו הפעם הראשונה ש'שלום' מופיע בתנ"ך כניגוד למלחמה. עד כה מופיע השלום במובן של "ללא פגע", כמו בפעם הראשונה בבראשית ט"ו: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום".
בספר ייחודו של עם ישראל (1977), כתב הרב הצבאי הראשי דאז,הרב מרדכי פירון:
"… מבחינה רעיונית שוללת מחשבת היהדות לחלוטין את המלחמה, על כל תופעותיה השליליות, ורואה בשלום את יעודה האידיאלי של האנושות כולה. השקפה זו מודגשת כבר במקרא, והורחבה ופותחה במקורות הספרות התלמודית והמדרשית. המציאות הקשה של כל מלחמה, שפירושה אבדן חיי אדם, הרס והשמדה, מתוארת באורח חריף ומציאותי במקורות מדרשיים רבים. הם מעמידים זה מול זה את השלום, על כל הטוב הצפון בו, לעומת המלחמה האכזרית, ההורסת, הרת האסונות. ברם, עם כל שלילתה את המלחמה, הכירה היהדות בעובדה ההיסטורית כי כל עוד לא קוים עלי אדמות חזון נביאי ישראל בדבר השלום הנצחי, חובה על האומה הישראלית להיות דרוכה ומאומנת לקראת מלחמה באויב".
הרב פירון מבסס את טענתו זו על הנאמר במדרש :"עת לטעת – בשעת שלום, ועת לעקור נטוע – בשעת מלחמה. עת להרוג – בשעת מלחמה, ועת לרפא – בשעת שלום. עת לפרוץ – בשעת מלחמה, ועת לבנות – בשעת שלום. עת לבקש – בשעת שלום, ועת לאבד – בשעת מלחמה. עת לקרוע – בשעת מלחמה, ועת לתפור – בשעת שלום. עת לאהוב – בשעת שלום, ועת לשנוא – בשעת מלחמה. עת למלחמה – בשעת מלחמה, ועת לשלום – בשעת שלום"'. (קהלת רבה ג ד-ט).
התנ"ך, ועשרת הדברות שבו, נתן לעולם את "לא תרצח", ואת חזון השלום לעולם כולו המופיע פעמיים, בישעיה ובמיכה:
וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: (ישעיה ב, ד);
וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה (מיכה ד, ג).
להלן אצטט מספר מאמרים מספרות חז"ל, בהם אנחנו מוצאים אמרות בשבח השלום: ראשונה היא אמרתו הידועה של ר' שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום" (אבות א', יז), המעמידה את השלום כאחד מעמודי העולם. אך לא פחות חשובים גם הדברים הבאים: "אמר ר' יהושע: גדול הוא השלום, ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שלום, שנאמר: 'ויקרא לו ה' שלום'" (בעניין מזבח גדעון – שופטים ו כד). וגם "מלמד שהשלום שקול כנגד הכל, וכן אנו אומרים: 'עושה שלום ובורא את הכל', וכן 'אמר ר' יהושע בן לוי: גדול הוא השלום, שהשלום לארץ כשאור לעיסה – אלמלא שנתן הקב"ה שלום בארץ, הייתה החרב והחיה משכלת את הארץ' (דרך ארץ זוטא, פרק השלום).
'אמר ר' שמעון בר חלפתא: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום"' (תהלים כט, יח) (משנה, עוקצין פרק ג', יב). '"הווה מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (דברי הלל, אבות א יב). אוהב שלום כיצד? מלמד שיהי אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד' (אבות דרבי נתן).
אם עד כאן צוטטו דברים בשבח השלום הפנימי, בתוך עם ישראל, יש כמובן לזכור את ציווי התורה להפוך את השלום לחלק אינטגראלי של מלאכת המלחמה: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ (דברים כ' י-יא).
א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו ! כיצד לא? אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות? הלך משה ושיברן מעצמו, ומניין שהסכים הקב"ה עמו ? דכתיב (שמות לד) "אשר שברת", יישר כחך ששברת. הקב"ה אמר לו שילחם עם סיחון שנאמר (דברים ב) "והתגר בו מלחמה" והוא לא עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים" וגו'. אמר לו הקב"ה :כך אמרתי, לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום? חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר כי תקרב אל עיר וגו', דברים רבה ה', יב).
גם כל אחד מחלקי התפילה: פסוקי דזמרה, שמע, תפילת עמידה וסיום התפילה מסתיימים בנושא השלום. כמובן שאין מסגרת זו יכולה להכיל אלא מקצת מן המקורות בנושא השלום.
עם ישראל מייחל לשלום, גם אם לעיתים אין הדבר נראה בעליל. כותב שורות אלו מאמין כי בו יבוא היום בו ישרור שלום בארץ, והוא למד זאת דווקא מהקמת מדינת ישראל. אבותינו ואמותינו התפללו בכל יום על שני דברים שנחשבו חשובים: שיבת ציון ושלום. כשאנו נמצאים עדיין בחודש אייר, חודש תקומת העם על אדמתו, אסור לנו שיהיה לבנו גס בהקמתה של מדינת ישראל. זוהי הגשמת חלומם ותפילתם של דורות רבים שקדמו לנו. אמונתי היא שכשם שזכינו להקים את ארצנו-מדינתנו מחדש והתגשמו תקוותם ותפילתם של דורות, כך תוגשם גם תפילתם-תפילתנו לבוא השלום המיוחל. ועד שיבוא נמשיך לקוות, להתפלל ולעשות למענו.