חלקה הראשון של הפרשה נוגע לברכות ולקללות, שאחת הקשות שבהן מתוארת בפרק כ"ו במילים הבאות:
(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
איזו קללה איומה!
משמעותה של הקללה היא, שהעַם יברח על אף שאין מי שרודף אחריו. ועוד – העם בורח מקול שבעצם איננו קיים: קולו של עלה נידף.
שירו של דוד פוגל "בלילות הסתיו", מלא אף הוא בדימויים מן הסוג הזה (ההדגשות שלי):
בלילות הסתיו נופל ביערים
עלה לא נראה
ושוכב דומם
לארץ
בנחלים יקפוץ הדג אל המים
והד נקישה לחה
יעל באופל
במרחק השחור נזרעות דהרות
סוסים לא נראים
הנמסים והולכים
כל אלה ישמע ההלך העייף
ורעד יעבור
את בשרו
רעד עובר בבשרו של ההלך בשירו האפל של פוגל; רעד יעבור, על פי הקללה, בבשרם של בני ישראל הבורחים מן האויב שכלל אינו רודף אחריהם.
כזכור, זוהי אינה הפעם הראשונה שפחד לא רציונאלי כזה מופיע בתנ"ך. כבר בבראשית פרק ג' אנחנו קוראים על תחושותיהם של האדם ואשתו לאחר שאכלו מן הפרי האסור:
ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיּאכַל: […] ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
מה פירוש "קול ה' אלוהים מתהלך בגן"? הרי האל הוא מופשט, אין לו רגלים שיהלך בהן! אלא שהאדם ואשתו היו כה מבוהלים מכך שעברו על האיסור המפורש לאכול מפרי עץ הדעת, עד שכל רחש בעלי הגן נשמע להם כאילו אלוהים רודף אחריהם!
אני סבורה, שכולנו יכולים להזדהות עם הפחד הזה של האדם ואשתו, הפחד שמתאר פוגל, הפחד המתואר בקללה הנוראה שבפרשת "בחוקותי": פחד לא רציונאלי מִדּבָר שאיננו קיים במציאות, ובכל זאת – פחד החודר אלינו עד עצמותינו.
אבל אנחנו ממשיכים לחיות, על אף הפחדים המעיבים על חיינו.
ועל כן נשאלת השאלה – מה מגן עלינו, מה עשוי לעזור לנו להתמודד עם הפחדים שלנו.
במילים אחרות – מה מעניק לנו בטחון.
אם נתבונן בפסוקים הראשונים של הפרשה, פסוקי הברכה, נוכל אולי, למצוא תשובה לשאלה זו. וכך נאמר שם (בדילוגים):
ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם: […] ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: […] יב וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
מה מקנה לנו רוגע?
העקביות של העולם, סדר העונות; שפע כלכלי; ביטחון אישי; שלום; ילדים, הקמת דור המשך; וגם אמונה. ועל כך מוסיף הנביא ירמיהו בהפטרה:
ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:
אם זכינו ואכן יש לנו ביטחון – לא רק בה' אלא במי שאנחנו – הרי אנחנו מושווים לעץ שיובל מים לרגליו והוא איננו צמא לעולם. ואם בכל זאת יתקוף אותנו פחד גדול כמו זה שהזכרתי לעיל, נזכיר לעצמנו שלרוב, מה שאנחנו מפחדים ממנו בעצם לא קיים. לרוב אנחנו מוקפים באהבה גדולה של כל הסובבים אותנו, אהבה שתוכל לאזן את הפחד.
מי יתן, ונתברך כולנו בברכות פרשת "בחוקותי". מי יתן, ונתברך בביטחון עצמי ובביטחון אישי, ונזכה לחיות בשלום ושלווה, מוקפים באהבה ובצחוקם של ילדינו.