ספר ויקרא הוא הספר המשמעותי (והרפורמיסטי) ביותר לדעתי מכל ספרי התורה, מכיוון שהוא עוסק בריפוי ותיקון ומכיוון שיש בו ממד אופטימי באופן מרגש. אותה אופטימיות נובעת דווקא מהעיסוק הקפדני והמתמשך בדיני טומאה וטהרה, ובתפיסה שאת המעוות ניתן לתקון ולרפא – אם רק נשים לב למקומות בהם אנו חולים.
יותר מכך, נזכור שספר ויקרא ידוע גם בתור "תורת כהנים" ועיסוקו רובו ככולו בעבודת הכהונה. אולם הספר לא יושב צפון באיזו פינת מקדש אלא מצוי בפרהסיה של העם וכולנו יכולים לקרוא בו וללמוד אותו. תורת הכהונה יצאה ועברה אל כלל העם ויש בכך ממד של אחריות, ואכן השבוע אנו מסיימים ספר שלם שעוסק באחריות, שהיא לא פחות מאשר אחריות לקיומו של העם ושל העולם.
בשבועות האחרונים קראנו כל שבוע דינים חוקים שירדו לפרטי הפרטים, לא רק של הפולחן אלא גם לפרטי חיי היום יום של בני ישראל. את מי מותר להם לאכול, עם מי מותר להם לשכב, מה השייכות שלהם לאדמה וכיצד מטפלים בנגעים שונים. הפרטים כולם הם משמעותיים ביותר, גם אם חלקם עשויים לדחות אותנו היום ולהיות לא רלוונטיים לחיים שלנו ברמה המעשית או המוסרית .
חשיבותם של הפרטים באחריות האישית והקהילתית שהם מטילים עלינו, לדאוג לכך, שהמרחב הציבורי והפרטי שלנו יהיו בריאים וברי קיימא. לא פחות מכך. אולם הספר יוצא מתוך נקודת הנחה שהחולי קיים, שטראומה התרחשה, שהמציאות התקלקלה.
ואכן אנחנו חיים היום על אדמה חולה מכיוון שאנחנו במו ידינו מרעילים את בארות המים, הנהרות והימים שלה, חומסים כל מחצב, זוללים מכל הבא ליד ולעולם לא שבעים. לעולם נטולי אחריות.
לפעמים הכי נעים ברגעים כאלה, כשהאדמה צורחת מסביבנו בסופות ובאש, להיזכר בבריאה כשהכל היה חדש וטרי. אבל ספר בראשית לא יכול לתת לנו פתרון מעשי לחוליים של הדור שלנו, שחווה אדמה שהולכת ונהיית טמאה. ספר ויקרא שעתה אנו מסיימים לקרוא, יכול דווקא להיות ספר הדרכה לאופן בו ניגשים אל חולה ומעניקים לה רפואה. הספר יודע לפרוס בפנינו אין ספור התנהגויות אנושיות, אישיות וחברתיות והוא איננו מפחד לדון בהם. וגם אם אני לא מסכימה עם כל אבחנה ואבחנה של הספר וגם לא עם חלק מהפתרונות, הרי שהבסיס הוא חזק בעיני.
הנה ספר קדוש שעוסק בדיני זיבה- ולכן זה ספר של רופאות, של שוחטים, של מיילדות, של כל מי שיודעים לרדת אל תוך הסחי ולעמוד מול חיים וחולי ומוות וחטא – ולהסתכל להם בעיניים.
חשוב לעניינינו לשים לב לכך שטומאה, לפחות בהקשרה המקראי, מעידה על נוכחות אלוהית ולא על היעדרה. בהקשר הזה אני רוצה להפנות אל מאמרו הקצר והמעניין של דייוויד קריימר "ההיגיון שבטומאה" ( David Kraemer “The logic of Impurity”) ולהציע את הרעיון שלו שדברים שבטומאה שייכים בעצם לאלוהים. כלומר, מה שנוגע בחיים ומוות (חיות או בני אדם), שייך לה' – ולנו מותר להתקרב אליהם רק מתוך מודעות מלאה לכך שעכשיו נכנסנו אל תוך מרחב טמא/קדוש, שם יש כללים מוגדרים ושם צריך להיזהר עד מאוד.
צריך לדעת איך להסתכל לטומאה בעיניים, להכיר בה ולהתנקות ממנה על מנת שלא כל היקום יידבק באותה טומאה, וחיים יתנו את מקומם למוות. ספר ויקרא הוא ספר של מילים ישירות וחודרות והוא ספר שמערבב בלי להתנצל בין רעיונות מופשטים לבין הגוף הכואב, ובין הגוף הכואב לטקס מנחם ומשם לריפוי וטיהור. הספר עושה את זה מכיוון שהכהנים ידעו שאין דרך אחרת, והם עשו את זה בשפה ובכלים שלהם.
חשוב בעיני שניקח את האתגר הגדול הזה ונחקור באיזה אופן ניתן להיעזר ברעיונות ובטקסים המורכבים של ויקרא, בבניית פרקטיקה יעילה של ריפוי שמדברת את שפת הערכים והאמונה שלנו.
ברצוני להודות כאן לרב יוקי עמיר, שכאשר העליתי בפניו את המחשבות האלה לפני זמן מה, הפנה אותי אל:
"Maps and meaning: Levitical models for contemporary care” (N.H. Weiner and J. Hirschmann, 2014).
ספר זה הוא דוגמא אחת נהדרת לדרך שבה ניתן לתרגם פרקטיקת ריפוי עתיקה למציאות עכשווית.
ספר ויקרא עמוס בטקסים ומעשים שעשויים לאפשר לנו לשוב ולהיות בשלום עם העולם ולאפשר לעולם להיות בשלום, זו האחריות של כולנו, לא של הכהונה.
חזק חזק ונתחזק. שבת שלום
הרבה גילה קן היא הרבה של קהילת Temple Beth Ora באדמונטון קנדה.