שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:
(דברים ט"ז 9-12)
בספירה, כמו גם במצוות הקשורות בחתונה, אנחנו מדגישים את ההיבט הסוציאלי של החג – עלינו לשתף בשמחתנו את העני והחלש. בלי שמחתם, אין שמחתנו שלמה.
בהמשך דברי אתייחס במיוחד אל כלה ענייה אחת, רות המואביה. ההתחשבות בעני והעזרה לו עולה, כמובן, מן החוקים המרומזים במגילת רות, ובמיוחד חוקי לקט, שכחה ופאה, על פיהם אסור לקוצר להרים מן הקרקע שיבולים שנפלו בעת הקציר, לחזור ולקצור שבולים שנשכחו או לקצור את שולי השדה. את כל אלה עליו להשאיר עבור העניים. ואכן, רות מכירה את החוקים ועל פיהם היא נוהגת: היא הולכת אחרי הקוצרים ומלקטת. אלא שמסתבר, שהחוק אמנם קיים, ואפילו שומרים עליו, אבל רק כדי לצאת ידי חובה. בואו נשים לב למילותיו של בועז לרות:
וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז: וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי: וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ: וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה': וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב: […]וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי: עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים: […]וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ: וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ (רות ב' 1-17 בדילוגים).
מסתבר, שמנהג הנערים היה להציק למלקטות, להשפיל אותן, אפילו זכות לשתות מים מכד הקוצרים לא הייתה להן. הנה כי כן – המצווה מקוימת, אבל בעקימת פרצוף. החוק הוא אמנם חוק, אבל העני נשאר עני, ובני אדם נשארים בני אדם, עם כל הרוע והאכזריות שבהם. עם כל הרוע והאכזריות שבנו.
אנחנו מדברים הרבה על צדקה. אולי אפילו עושים צדקה ומקדישים זמן לעזרה לזולת. אבל דומה, שאנחנו נתבעים לעשות יותר מכך – להאיר פנים.
כך גם מלמד אותנו הרמב"ם בספרו "משנה תורה": כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים – אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה (הלכות מתנות עניים, פרק י').
הנתינה מצריכה מאמץ. לא רק נתינה לעני, אלא נתינה בכלל. משמעותה של הנתינה היא לשים רגע בצד את עצמנו – את הצרכים המידיים שלנו, את הרצונות שלנו, את ה"אני" או יותר נכון – את ה"אנוכי". ולהתפנות לצרכים, רצונות ובקשות של מישהו אחר. נתינה אמיתית וכנה מצריכה אמפטיה. הבנה למצבו של השני. זהו בדיוק הדבר שאליו התכוון הרמב"ם בדברו על "סבר פנים יפות". וחטאם של הקוצרים במגילת רות הוא היעדר אמפטיה.
יותר מכך – הרמב"ם מפנה את תשומת ליבנו לכך שהעני, ובעצם כל מי שאנחנו נותנים לו מזמננו, כספנו ומרצנו – הוא נזקק. ואף אחד לא אוהב להיות נזקק, להיות במצב של חולשה. על כן, עלינו לכבד אותו, לתת לו תחושה טובה ולהאיר לו פנים.
מדרש רות רבה הולך צעד אחד נוסף. ברות פרק ב' אומרת רות לנעמי: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז". ועל כך אומר מדרש רות רבה:
[…] תני בשם רבי יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. שכן אמרה רות לנעמי: "שם האיש אשר עשיתי עימו היום בועז". ולא אמרה: "אשר עשה עימי", אלא "אשר עשיתי עימו". הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עימו בשביל שהאכילני פרוסה אחת […] אמר רבי אבון: העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד על ימינו. אם נתת לו, זה שעומד על ימינו מברך, ואם לאו – הוא עתיד ליפרע מאותו האיש. שנאמר (תהילים ק"ט): "כי יעמוד לימין אביון".
(רות רבה (וילנא) פרשה ה', ט [יט] דיבור הפותח: ותאמר לה חמותה)
מי ייתן, ויעלה בידינו לתת תמיד מכל הלב. מי ייתן, ונצליח להאיר פנים תמיד למי שמבקש את עזרתנו.
הלוואי שנרגיש, שאכן בעצם הנתינה, אנחנו בעצם מקבלים – מקבלים את הזכות לעזור למישהו או למישהי, מקבלים קורת רוח מיכולתנו להיות לעזר.
שכן – נשמתנו מתרחבת וליבנו גואה, בעת שאנחנו יכולים לחיות ברוח תורת אבותינו ואימותינו.
שבת שלום וחג שבועות שמח