חזו בעוצמתו ובגדולתו של הקדוש ברוך הוא,
אכלו מן ושליו,
הומתקו להם מים במדבר,
חטאו בחטא העגל,
קיבלו את לוחות הברית,
קיבלו את המצוות שבין אדם לקונו ואלו שבין אדם למקום,
סבלו יחדיו מחום ומתלאות הדרך,
אולי כעת תיווצר אותה אחווה מופלאה של עם שחושל בייסורים.
להפתעתנו, מחליט הקדוש ברוך לנקוט בגישה שונה.
בכור ההיתוך המדברי הוא אינו צורף את בני ישראל ליחידה אחת, אלא נהפוך הוא – פעמיים מצווה ה' על משה למיין ולהפריד קבוצות בעם.
בפעם הראשונה במפקד אותו נצטווה משה לעשות, מחולק העם לשלושה – "כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא", הלויים עליהם מצווה "הֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ", ושאר העם על הנשים והטף. (במדבר א'). מבלי להידרש לשאלת מעמדן של הנשים במפקד זה, מן הראוי לתת את הדעת על הקריטריון שדורש האל – "יצא צבא". על ההשלכות לימינו אנו ולחוק טל, די לחכימא ברמיזה.
בפעם השניה – בסידור השבטים סביב אהל מועד. "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יחנו" (שם ב' ב').
מדוע מבקש האל לפצל ולפלג את עם ישראל ? האם אין גלוי וידוע לפניו כי תחילתו של התהליך הוא במדבר וסופו בארץ ישראל? תחילתו בדן ונפתלי, אשר ויהודה, וסופו בחסידים, מתנגדים, מזרוחניקים, רפורמים, קונסרבטיביים ואפילו רחמנה ליצלן – חילונים? האם כבר אז עלו במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי?
בעל ה"כלי יקר" ר' אפרים שלמה בן אהרון מלונטשיץ, מסביר כי דווקא עם ישראל הוא שנתאווה לדגלים :
"והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והניצחון בכל ד' רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד' רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו… וזה אות הדגל כי הוא סימן הניצחון במלחמה, ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה'".
מעניין לגלות כי גם בעל ה"כלי יקר" קושר בין "סימן הניצחון במלחמה" לבין האמונה באל, בין הצורך בתורה ובמוסר באהל הסיירים ולאו דווקא באהלה של תורה… שרטוט מהיר של פיזור שבטי ישראל מגלה מגן דוד אשר במרכזו אוהל מועד.
נשאלת השאלה האם לפילוג ולבדלנות בין שבטים, בין משפחות, בין תפיסות עולם התכוון בורא עולם?
יענה כל אדם לעצמו.
גם בימינו שאלה זו עולה ונשארת תלויה בחלל בצפייה למענה.
דגלה של מדינת ישראל – מדינה ריבונית – נשען על עברה הדתי והאמוני. מעיד על כך דוד וולפסון: "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס… בין השאלות הרבות שהעסיקוני הייתה… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו… והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל לבן כחול – הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו. טלית זו היא סמלנו. נוציא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו".
בחודשים האחרונים אנו עדים לפסילה, לדחייה ולהתרת דמם של קבוצות בחברה הישראלית על ידי קבוצות אחרות.
"מוות לערבים" צועקים באצטדיוני הכדורגל,
"רעידות האדמה הן בגלל ההומואים" נאמר על ידי חבר כנסת,
"הרפורמים מעוותי היהדות" כותב ח"כ אחר בעיתונות
ויוסיף כל אחד דוגמאות נוספות.
האם זו הייתה כוונתו של בורא עולם? – סכסוך תמידי בתוך עם ישראל סביב השאלה מי יגדיר יהדות מהי, מי כלול בה ומי לאו?
נדמה כי דווקא לאור ההקצנה ההולכת וגוברת בחברה הישראלית מן הראוי לשוב אל דבריו של הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל – הראי"ה קוק בספרו "עקבי צאן":
"דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא, הוא כולו חייב, וגם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו… הבה נכין לו את הדרך, נראה לו את מבוא העיר…נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש, דווקא בגבול ישראל"…
מעט כבוד הדדי מצד כל הקבוצות באוכלוסיה והכרה בצורך שלנו לחלוק את אותו מרחב גיאוגרפי באותה ישות אזרחית הקרויה מדינת ישראל אולי יאחדו את העם סביב ערכי מסורת ישראל. בהעדרם – אנו עשויים למצוא את עצמנו בחזרה במדבר…