זה מפתיע כל פעם מחדש איך אחד הספרים המרתקים והמורכבים בתנ"ך מתחיל באופן, איך לומר… משעמם.
רשימות על גבי רשימות של שמות, נציגים, שמות משפחה ואיפה כל אחד עמד.
כמובן שאפשר לדרוש דרשות רבות על החשיבות של נתינת שם לכל אדם ותפקיד, דרשה שיש בה מן הטעם הרע, מכיון שרק גברים נספרים ושמם נכתב לדורות. לאחר שהפרשה מונה שמות על שמות היא נכנסת לעמוק לשמותיהם ותפקידם של הלויים. לכל משפחה תפקיד, לכל אחד מקום. יש הבדל בין משפחות הכוהנים לבין משפחות הלויים.
בקריאתי הפעם את הפרשה פסוק אחד קטן ועלום, ממש בסוף הפרשה, תפס את תשומת ליבי:
וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כׇּל־כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֮ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (במדבר, ד, 15)
מה זה? מה קורה כאן? מי הם משפחת קהת ומדוע הם מקבלים אזהרה אישית לא לגעת בקדש?
ומיד לאחר מכן המקרא ממשיך: וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם׃ וְזֹ֣את עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים, אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ׃ וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ׃ (שם, 20-17)
פסוקים אלו מצטרפים לרגעים עלומים ולא קלים נוספים, כמו מותם של בניו של אהרון, נדב ואביהו וסיפורים נוספים הקשורים למי שנוגעים בארון הברית.
השאלה הראשונה שעולה, היא מדוע לחלק מהמשפחות מותר לגעת בארון ולחלק אסור? בדיוק כמו שאנחנו שואלים ושואלות- מה הייתה אותה אש זרה שהקריבו נדב ואביהוא ומה היה שונה בה מהאש המותרת?
המקרא נותר סתום בעניין. אין לנו תשובה מלבד האזהרה לבני משפחת קהת.
גם המדרש שואל שאלה דומה. כך כתוב בבמדבר רבה:
אַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וגו' (במדבר ד, טו), אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דָּמָן שֶׁל בְּנֵי קְהָת אָסוּר וְדָמָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן מֻתָּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאו, אֶלָּא אַהֲרֹן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כג, יג): וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְאָרוֹן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְאֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מַזִּיק לְקֹדֶשׁ קָדָשִׁים. אֲבָל בְּנֵי קְהָת אֵינָם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְאָרוֹן וְכָל כֵּלִים הַנְּתוּנִים בִּפְנִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְהֵם מַזִּיקִים לָהֶם, לְכָךְ יִתְּנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן דַּעְתָּן שֶׁלֹא יָמוּתוּ בְּנֵי קְהָת. (במדבר ד, טו): אֵלֶּה מַשָֹּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֵלֶּה בְמַשָֹּׂא וְאֵין שְׁאָר כֵּלִים בְּמַשָֹּׂא אֶלָּא בַּעֲגָלוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ וגו'. (במדבר רבה ד' פסקה י"ט)
התשובה שהמדרש נותן לשאלה היא שהאזהרה נועדה לשמור על בני קהת, כדי שחלילה לא יגעו בקדש, קדש שנועד רק לכוהנים הגדולים.
הפולחן העתיק של העם היהודי, כפי שהוא משתקף בספר ויקרא ובפתיחת ספר במדבר, הוא פולחן יחידים, מיסטי, מפחיד ואף אלים (בין אם כלפי החיות שמעלים קורבן ובין אם כלפי בני האדם שמתקרבים מדי) שמנוהל על ידי כהנים בלבד.
הפסוק הקצר והסתום על בני משפחת קהת מניחה לנו רמז לעתיד לבוא, בפרשת קרח. והרי קרח היה בן משפחת קהת. קרח מערער על המנהיגות של משה ושל אלוהים ושואל: וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'׃ (במדבר, ט"ז, 3-1)
והאמת- יש לקרח טיעון משכנע. אם כולנו קדושים, מדוע משה מורם מעם? ועם הידיעה שלבני קהת אסור לגעת בארון, אפשר גם על זה לשאול מדוע.
גם המדרש מחבר בין האיסור החל על בני משפחת קהת לפרשת קרח:
דבר אחר: למען שמי אאריך אפי, מדבר בקהתים. למה הדבר דומה? למלך, שהיה לו בן ונדבק ללסטים ונתפשו ונתפש בנו עמהם. אמר המלך: מה אעשה, אהרוג את הלסטים אי אפשר, שהרי בני עמהם. בשביל בני הריני מפנה אותם עכשיו. וכך היו הלוים נושאים המשכן והיה הקדוש ברוך הוא מביט בקרח ובעדתו, שעתידין לחלוק על משה ועל אהרן. אמר הקב"ה: מה אעשה לאלו, להרוג אותם עכשיו אי אפשר, שהרי מעורבים הם עם האחרים צדיקים, וכדי שלא יפגע בכולם מדת הדין, לקח הקדוש ברוך הוא חצי שמו ונתן עליו, יה, שנתן הקב"ה עליו הקהתי ה"א מתחלה ויו"ד בסוף, הרי יה, כדי לעשות עליהם משמרתי, עד יבא יומם. הווי, למען שמי אאריך אפי וגו'. לכך כתיב, הקהתי כאן: (במדבר רבה ה' פסקה ו)
ומה נעשה אנו, קוראים וקוראות עכשווים, שמרגישים אי נחת מהפולחן וההיררכיה הכוהנית?
אנו יכולים ויכולות לקרוא את הסיפור כתמרור אזהרה, במובנים שונים:
עלינו להיזהר מנתינת זכויות יתר לקבוצה אחת על פני השנייה.
עלינו להיזהר מהערצה עיוורת של קבוצות אליטה שונות ומשתנות.
עלינו להיזהר מלתת משמעות רבה מדי לכלי קודש.
עלינו להיזהר.
לא בכדי השארנו הרבה מהפולחן ומהכהונה מאחורינו לאחר חורבן בית המקדש. כמה טוב שעברנו מעבודת המשכן והמקדש אל העבודה שבלב, שהיא נגישה לכל אדם, ללא מתווכים.
ועדיין, לפעמים יש בנו את ההערצה ל"גדולים", לאליטות ולקבוצות בחברה.
ובכלל, לא תמיד אנחנו נזהרים מספיק. פועלים ופועלות מבל לחשוב עד הסוף.
אני מקווה שמתוך הקריאה בפסוקים, שנראים לעיתים משונים או לא מובנים, נוכל לדלות רמיזות חשובות על איך ראוי וכדאי להתנהג.
שבת שלום