פרשת בלק זו הפעם הראשונה בתורה בה עוברת המצלמה לצילום מרחוק, כביכול, ואנחנו מתבונניּם בבני ישראל במבט מן החוץ, בדרך בה רואה אותם בלק, מלך מואב, ככתוב: "וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא"(במדבר כב).בלק מבטא את דאגותיו בשני פעלים – "ויגורו" ו"יקץ". לפי הרמב"ן,"טעם 'ויגר מואב מפני העם – בעבור כי רב הוא." וטעם "ויקץ" הוא "ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם…"
לבלק אין מושג על הסכסוכים הפנימיים של עם ישראל. הוא אפילו לא יודע ששניים ממנהיגיו של העם, מרים ואהרון, נפטרו זה מקרוב. הוא לא יודע שה' איים להשמיד את העם כולו כבר כמה פעמים. למרות כל ההתקוטטות הפנימית, מאבקי הכוח והטרגדיות, לעולם מבחוץ עם ישראל עדיין נראה חזק ומלוכד.
במובן מסוים, לנו היהודים יש זהות כפולה שאליה אנחנו צריכים להיות מודעים. מצד אחד, לעם היהודי יש תחושה של חיבור פנימי יוצא דופן. בצור הדסה, בקהילה בה אני משרתת, יש מסורת של אירוח קהילות רפורמיות מחו"ל לארוחה בבתי החברים – אנשים שהם לא פגשו קודם לכן. הרוב המוחלט של המפגשים האלה מוצלחים ביותר וחיבורים חזקים נוצרים מיד. זה מדהים!
הרב החסידי לוי יצחק מברדיצ'ב מציין שכאשר מדבר בלק על ה"עם" כגורם מאיים, הוא מתכוון ל"ערב רב" שיצא ממצרים יחד עם בני ישראל ונטמע בתוכם. לדעתו, בלק מבטא את חששו שעמו "יתגייר", כלומר יצטרף לעם ישראל. הפחד הזה נראה לנו דיס-פרופורציונאלי לאיום האמיתי. עד היום, אחדות העם היהודי נתפסת כאיום על ידי מספר לא קטן של לא-יהודים. השבוע, לאור פסק הדין ההיסטורי של בית המשפט העליון של ארצות הברית שאישר נישואים חד-מינים דיווח הג'רוסלם פוסט (28.6.15), "מארק דנקוף, כהן דת לותרני ואקטיביסט פוליטי, הכריז שהיהודים אשמים בפסיקת בית המשפט העליון. בשיחה עם עיתונאים מסוכנות הטלוויזיה האיראנית, התעקש דנקוף שהשפעה והכסף של היהודים משמשים מטרות של השמדת התרבות הנוצרית וערכים גלובליים".
ראיתי את המאמר כאשר הועלה בפייסבוק. החברים של מי שהעלה את הקישור למאמר הגיבו באופן קומי – "כן, ואנחנו גם מנהלים את הוליווד", "אם ליהודים הייתה כל כך הרבה השפעה בעולם, היה הרבה יותר פלאפל" ו-"LOL" (צחוק בקול רם). ברור שכותבי ההערות הם יהודים. ברור שהשיחה הפנימית היא שיחה אחרת לגמרי מהשיחה כלפי חוץ.
התורה מלמדת אותנו שחשוב שתהיה לנו היכולת להתבונן במעשינו ובאתוס שלנו גם מבפנים וגם מבחוץ. היכולת לראות את עצמנו מהפרספקטיבה של מישהו מבחוץ תעזור לנו להכיר ולחגוג את מעלותינו, אך גם להיות מודעים לתכונות שיכולות לאיים על אחרים, או להכעיס אותם. או לדעת כמה מוזרים אנחנו נראים… כשאתון מדברת!
קיבלתי את העצה "אף אחד באמת לא רוצה לקבל ביקורת" כששקלתי אם להעביר משוב על מישהו שצפיתי בו. לפעמים, אני המבקרת הכי חריפה של עצמי והתובנות של אחרים עוזרות לי להקל על עצמי. ולעתים, כשאנשים (בעדינות) חולקים איתי את הביקורת שלהם, אני מקבלת את העצה הכי טובה –
מה שרואים מכאן לא רואים משם.
שבת שלום