בפרשה עולה סיפורו של בלעם, עד כדי כך שחז"ל קוראים לפרשה "פרשת בלעם" (בבלי, בבא בתרא יד, ע'ב), וסיפור זה מעלה שאלות רבות ומגוונות: מי הוא בלעם – קוסם או נביא, מה ההבדל בין קוסם לנביא, למה בלק מלך מואב מנסה לקלל את עם ישראל, ובכלל, מדוע חשוב לנו כל כך שהקוסם או הנביא הנוכרי יברך אותנו, והרי אנחנו העם הנבחר, עם סגולה, עם שכבר נושא את ברכתו של האל.
במבט ראשון נראה שתשעת הפסוקים החותמים את הפרשה אינם קשורים כלל לתוכנה. אם הייתי מחלקת את הפרשות, הייתי מכניסה את אותם פסוקים אחרונים לפרשה הבאה, פרשת "פינחס". עולה השאלה, מה גרם לאבותינו לחלק כך את הפרשות? יתכן ויש סיבה לחלוקה זאת?
כדי לענות על השאלה ננסה תחילה לענות על חלק מהשאלות הקודמות. בתחילה נעמוד על ההבדלים בין קוסם לנביא. על-פי נחמה ליבוביץ' נביא מקראי אינו מחפש את הנבואה, אלא דבר-ה' בא אליו. קוסם, גם הוא בא במגע עם אלוהים, אך הוא צריך להשיג את הקשר עם האל באמצעות פעולות מאגיות – כמו לדוגמא באמצעות סיאנסים בהם ניתן להזמין את רוחות המתים. הקוסם גם מקבל כסף תמורת ה"עבודה". כלומר, בלק הבטיח לשלם כסף לבלעם כדי שייצור קשר עם האל וברשותו יטיל קללה על בני ישראל. אבל לא כך קרה – אלא היפוך ברוח פורימית.
למה גוי רשע ועוין כמו בלעם הוא שמברך אותנו ולמה בכלל אנחנו זקוקים לברכתו?
נדמה לי שהסיפור הזה חשוב לנו קודם כל כי הוא נותן לגיטימציה לרעיון הבחירה של עם ישראל, לא רק בקרב העם עצמו, אלא כהוכחה שגם נוכרים השונאים אותנו מכירים בנו ככאלה. וכל העמים יכירו בזה, במוקדם או במאוחר, כמו בלעם בן-בעור מפתור ובלק בן ציפור המואבי.
לכן חשוב היה לחז"ל לומר שבלעם אכן היה נביא ולא קוסם. על הפסוק "ולא-קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל-פנים" (דברים לד:י) נאמר בגמרא : "בישראל – לא קם, אבל באומות העולם קם…" ועל השאלה "מיהו?" עונים: "בלעם בן בעור" (גם בספרי, פיסקה שנז; לד,י). התורה, לעומת זאת, אינה מדברת על בלעם בלשון "הנביא" אלא מתייחסת אליו כאל קוסם אשר טמונה בו יכולת. הוא מחפש דרכים להתנבא ואכן מצליח. הוא מנסה שלוש פעמים לקלל את העם בעזרת בניית שבעת המזבחות והקרבת הקורבנות, פעמיים אין הוא מצליח ורק בפעם השלישית הוא אכן מתנבא: "ולא-הלך כפעם-בפעם לקראת נחשים… ותהי עליו רוח אלהים: וישא משלו ויאמר נאם… מה-טבו אהליך יעקוב משכנתיך ישראל" (במדבר כד: א-ה) .
במאמרו של פרופסור א' אורבך "מדרשות חז"ל על נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם" נאמר שהנבואה היא תכונה שאינה שייכת אך ורק לבני ישראל אלא להפך, כל אנשי העולם יכולים לבוא במגע ישיר עם האל. "הענקת הנבואה לכל באי העולם באה להראות, שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של ישראל ולנכונותו לקבל את התורה"… וזה מחזיר אותנו לעם הנבחר וסגולותיו.
הברכה שבה נאלץ בלעם לברך את עם ישראל, על-פי רצון האל באותה העת, לא הועילה לעם בסופה של הפרשה. אנו למדים שעל אף הברכה המשיך עם ישראל לעשות את הרע בעיני ה': "וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב; ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן; ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל…" (כה:א-ג).
מה קרה? בלעם היה מסוגל לתת את הברכה שלו בתחום המלחמות, הקרבות והניצחונות " ….דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני-שת: והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל: וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" (במדבר כד: 17-19). אמנם בלעם ניסה לקלל אך יצא מברך, אולם הפרשה מסתיימת בעונש קשה שמטיל אלוהים על עם ישראל. חז"ל ניסו לתת פתרון לדילמה, ומצאו אותה בכך, שאמנם בלעם לא יכל לקלל את העם, אך יכל להציע עצה לבלק כיצד לפגוע בישראל.
כך קרה שבני ישראל ראו את בנותיו היפות של העם השכן יושבות בשוק והזמינו אותן לשתות יין ואולי אף להיכנס למקדשיהם ולהשתתף בפולחן האלים הכולל אקטים של מעשי מין. אומרים חז"ל שאי אפשר להאשים את העם, אלא יש להאשים את אותו נביא שלא הצליח לקלל, אלא נתן עצה טובה מאוד לבלק (הרי הרצון להזיק היה), כמו שכתוב בגמרא (מסכת סנהדרין קו, ע"א):
"אמר לו (=בלעם): אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, והם (=ישראל) מתאווים לכלי פשטן. בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים (רש"י: אוהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים) והושיב בהן זונות… וימכרו להם כלי פשטן… ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו…: הרי אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך! וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה, בער בו (לפי רש"' בער בו היצר הרע). אמר לה: השמעי לי. הוציאה יראתה (=אליל שלה) מתוך חיקה. אמרה לו: עבוד לזה. אמר לה: הלוא יהודי אני! אמרה לו: מה איכפת לך… ולא עוד אלא שאיני מניחתך, עד שתכפור בתורת משה רבך! וזהו שנאמר (הושע ט, י): "ומה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם".
כתוצאה ממעשי הזנות והשתחוויה לאלוהים אחרים, כעס אלוהים והטיל "מגפה על בני ישראל; והיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". כך מסתיימת הפרשה שלנו שבה בתחילתה ניתנה, כביכול, ברכה לעם ישראל.
אני סבורה כי חלוקת הפרשות בצורה מוזרה כזו איננה מקרית. הסיומת הנוראית הזאת לפרשת הברכה וההצלחה של בני ישראל באה ללמד אותנו שברכה לעם הנבחר אינה ניתנת לנצח. היא עשויה להשתנות במהרה לקללה. מכאן אנו לומדים שאנו עם נבחר ומבורך רק על תנאי: הדרישות מאתנו הן גבוהות, כמו למשל "ולא-תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר-אתם זנים אחריהם" (במדבר ט"ו: 39).
***
לאחרונה קראתי בעיתון על הצעת משרד ראש הממשלה להקים קזינו במצפה רמון ובאילת. זאת היא המחשה לנאמר במילים "אשר אתם זונים אחרי עיניכם". יתכן שזהו פתרון מהיר לבעיות הכלכליות של המדינה, אך אני ראיתי אנשים שחייהם ומשפחותיהם נהרסו לאחר ביקור בלאס-וגאס. ראיתי את הקזינו שם ובעיני הוא דומה למקדש לאל הכסף. אני זוכרת את סיפורה של סבתה של אמי. היה זה סיפורה של סינדרלה – רק עם סוף רע. עוד לפני המהפכה הבולשביקית, באחת העיירות של מזרח אירופה, פגש מעין נסיך צעיר ועשיר מאוד את סבתא-רבא שהייתה נערה יפה וענייה. הם התחתנו אך לא חיו באושר ובעושר כי לחתן היה חסרון קטן – הוא אהב להמר. דומני שהוא שם קץ לחייו כי הפסיד את כל מה שהיה לו בערב אחד. הוא השאיר אחריו אלמנה צעירה מטופלת בילדה קטנה. במשפחה שלי עדיין מחזיקים במכונת תפירה "זינגר" – הדבר היחיד שנשאר לסבתא-רבא כמתנת חתונה. הברכות מלמעלה הן דבר נזיל, לא קבוע, ונטוי לשינוים בחיים האמיתיים, בדיוק כמו בפרשה שלנו.
יהי הרצון שלבני הארץ שלנו יהיה מספיק כוח לעמוד בפיתויים הרבים שמכינים לנו אויבינו או חברינו.
אז "ויהפוך אלוהיך לך את הקללה לברכה".
אמן.