המילים האלה נכתבות מתוך געגוע – געגוע לראיית עומק, לנשימה רחבה, למבט שאינו נבלם ברגע, אלא מנסה לחרוג ממנו. פרשת בלק מביאה אלינו רגע כזה: רגע שבו דווקא מי שנשלח לקלל נמצא מברך. דווקא מתוך מקום של מתח, של פחד, של קונפליקט בוקעת מילה טוב שתהדהד לדורות.
בלק מלך מואב פוחד מההמון הקרב אליו. הוא אינו רואה עם, אלא רואה איום. הוא אינו שומע שירה, אלא רחש מלחמה. ובלק, כמו שליטים רבים בתולדות האנושות, מחפש דרך לקלל את מה שהוא אינו מבין. במקום להכיר, הוא מבקש לגדף. במקום לנהל שיח הוא שוכר נביא.
ובלעם, הנביא הנבחר, הוא דמות מורכבת. יש לו שֵׁם. יש לו גישה לאלוהים. יש לו כוחות נבואיים. אבל כמו בעלי שררה רבים הוא נמשך אל הכוח, אל הזהב, אל ההזדמנות לבטא את עצמו. אלא שמשהו קורה בדרך: האתון פותחת את פיה, והמלאך ניצב מולו. ומתחולל פלא – רגע בו נפקחות העיניים, רגע בו מתהפכים הלב והלשון.
וכך אומר בלעם, במילים שעתידות להיכנס ללִבה של התפילה היהודית לדורות: "מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ (במדבר כ"ד 5)
המילים האלה פותחות את התפילה שלנו מדי בוקר. אך לפני שהן היו תפילה – הן היו הפתעה. ברכה שנולדה ממקום בלתי צפוי. אולי כמו כל ברכה אמיתית.
מה גרם לבלעם לראות פתאום את הטוב? רש"י מפרש: עַל שֶׁרָאָה פִתְחֵיהֶם שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה:
בלעם עומד על ראש הגבעה ומתבונן. ודווקא מרחוק הוא רואה דבר שלא ניתן לראותו מבפנים. הוא מזהה עדינות. סדר פנימי. רגישות הדדית. הוא רואה איך כל אוהל אינו פונה ישירות לחברו – ויודע, שיש כאן עם שחי בקדושה. דווקא במבט מן החוץ – מתגלה הפְּנִים. הוא מזהה עם ששוכן במרחב משותף, במסע קשה במדבר, ויודע להתנהל בהתחשבות ובקשב.
אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה לפעמים שהכול קרוב מדי. החדשות צורחות עלינו מהכותרות. הרשתות החברתיות מקרבות אותנו מדי למריבות, לזעם, לשיפוט. כל פצע של האחר מיד נוגע בנו, כל ויכוח מצית אותנו. בתוך כל זה, המבט שלנו נעשה שטוח, חסר עומק, מגיב בלי לנשום. אנחנו מסתכלים – אבל לא רואים.
דווקא בתוך הרעש הזה, פרשת בלק מציעה לנו מתנה רוחנית: לעלות לגבעה. לא לברוח, לא להתנתק – אלא להתבונן מגבוה.
מתי לאחרונה הרשינו לעצמנו להתבונן מגבוה? לעצור את התגובה המיידית והאוטומטית של כעס, אשמה ופחד? התבוננות רחבה, לא בהתנשאות, אלא בראיה שיש בה פרספקטיבה ומרחב נשימה. בראיה שיודעת לזהות גם נקודות של טוב ושל אור.
לפעמים, הברכה הגדולה ביותר לא מגיעה ממי שהתכוון לברך. לפעמים היא נולדת מתוך מבט שונה, מתוך מרחק שמאפשר ראייה חדשה. הלוואי שגם אנחנו נצליח באמת לפתוח כל בוקר במילים שבלעם לא התכוון להן, אבל הלב שלנו כל כך זקוק להן:
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."
שבת שלום