לכשתסתיים הפרשה יישאר רק הד עמום, אפל, מהופעה זו של בלעם. הפרשות הבאות תספרנה, באורח שאין לו תשתית בפרשתנו, שהאורגיה האלילית שקיימו בני ישראל ובנות מדיין (במדבר כה, א-ט) הייתה "בִּדְבַר בִּלְעָם" (לא, ט). בהתאם, יסופר פעמיים על הוצאתו להורג, פעם בדור המדבר (לא, ח) ופעם בדור הבא, לאחר הכניסה לארץ (יהושע יג, כב). לבד מהד זה ישוב האיש שעלה במפתיע על במת ההתרחשות של הסיפור המקראי וייעלם ממנה כמעט כלא-היה.
ואילו בפרשתנו אין הזרקור מפסיק להאיר עליו ועל פרטי מעשיו, דבריו, נהגיו וטעויותיו. איננו מקבלים רקע של ממש על אישיותו ושליחותו הנבואית, רק פרטי דברים הקשורים להווה של הסיפור. איננו יודעים אלא שהוא בנו של בעור החי בפתור ש"על הנהר". מן ההתרחשות עצמה אנו למֵדים דברים אחדים על דרכי פעולתו כנביא ואף על עצם היותו נביא. כך אנו למדים על הטכניקה של הקמת שבעה מזבחות, האמורה להביא אותו לידי "חזון", ועל ההליכה האכסטטית "לִקְרַאת נְחָשִׁים" (כד, א), בתקווה שהאל "יִקָּרֶה" לקראתו (כג, ג). מותר אמנם להניח, שכך נהג בלעם בדרך כלל, ולא רק במקרה שלנו. אלא, שמידע זה נמסר לנו רק משום שכך היה בעת ההינבאות שעליה מספרת הפרשה שלנו.
מה שאנו זוכים לו, ובשפע כה בלתי-אופייני לסיפור המקראי, הם פרטי פרטים על מה שהתרחש מרגע שבלק שלח את שליחיו אל בלעם וביקש לשוכרו, ועד ששב למקומו. כך, למשל, מסופר על פחדיו של בלק, מובאים לפרטיהם דבריו אל "זקני מדיין", נמסר במלואו המסר ששלח עם שליחיו, ושוב נמסר לפרטי-פרטיו האופן – השונה – שבו דיווח בלעם לאל על מה שנאמר לו. באותו אופן אנו למדים מה בדיוק אמר האל לבלעם, כיצד הלה ניסח את דבריו לשליחים, וכיצד הללו דיווחו למלך על תגובת בלעם.
ושוב, אנו קוראים לפרטי פרטיים את סיפור מסעו של בלעם, פגישתו עם המלאך, שיחתו עם האתון ושיחתו עם המלאך. בכל אלה אנו יכולים, באורח כה חריג במקרא, לעמוד על נקודות המבט של כל אחד מהגיבורים ועל הדרך המדויקת בה כל אחד מהם מפרש את הסיטואציה, מאזין לדברי הגיבורים האחרים ומוסר אותם הלאה. וכמובן, לא פחות מפורט הוא הסיפור על סבבי התנבאותו של בלעם, והמדובר אינו רק בנבואות עצמן, אלא לא פחות מכך במהלכים הקודמים להן, בציפיות המלוות אותן ובמעשים הכרוכים בהן.
כאמור, כל זה ייעלם כלא היה ברגע שהמערכה תיגמר, בלעם יאמר את דברו ובלק יביע את אכזבתו.
אחרי תשעים וארבעה פסוקים המתארים את הליכתו של בלעם ואת התנבאותו, ישוב הסיפור המקראי לדרכו המקובלת וידווח לנו בפסוק תמציתי אחד "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (כד, כה). כמקובל, לא נשמע על הקורות אותו בדרך; כמקובל, לא נלמד על תחושותיו של המלך שפגש נביא שהכזיב, ולא על הרהוריו של הנביא עצמו. האם היה גאה בעמידתו על דבר האל? האם חש צער על היוקרה והמעמד שאבדו לו? ואולי חשש שמא יישכח בתהום הנשייה? האם שב ודבר אל אתונו? כל זה מצוי מעבר לאופקו של הסיפור עצמו, נתון לכל היותר למדרש ולפרשנות יוצרת – אם רק נחפוץ בכך.
נראה, אפוא, שהפרשה מבקשת לומר משהו דווקא דרך ריבוי פרטיה. את אלה מחבר חוט ברור, הלא הוא שליחותו של בלעם: הדרך בה נקרא אליה, המשא-ומתן בטרם נענה לקריאה זו, ההליכה לקראתה ודרכי הוצאתה אל הפועל. כל מה שאינו קשור לשליחות זו אינו מואר באור היקרות הפרטני המאפיין את פרשתנו. הבה נבחן את השתלשלות העניינים.
גיבורי ההתרחשות הם מלכתחילה שניים: בלק היוזם את השליחות מזה, והאל הצריך להכריע האם על בלעם לצאת לדרכו, מזה. בלעם עצמו אינו נוטל מלכתחילה חלק בהכרעה, ממש כשם שהעם, נשוא הקללה המבוקשת, יישאר מחוץ לתמונת ההתרחשות, עד לסופה ממש. למשמע בקשתם של שליחי בלק הוא מורה להם "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" (כב, ח). ואמנם, לכאורה, כך הוא. האל מודיעו שהעם היוצא ממצרים, ברוך הוא, ואל לו ללכת עם שליחי בלק. הוא מודיעם, "לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה’ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כב, יג). הללו מבינים אחרת את המתרחש ומדווחים לאדונם "מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ" (כב, יד).
בתוך כך מתברר, שביסוד העניין עומדת שאלה אחרת, עקרונית הרבה יותר, הלא היא שאלת משמעה הכולל של ההינבאות. בלק מאמין שקללתו הצפויה של בלעם תאפשר לו לגרש את האויב המסוכן המאיים על שלומו. הוא יודע ש"אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ – מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר – יוּאָר" (כב, ו). הוא מאמין שהמציאות תתפתח על פי הכיוון שתכתיב קללת הנביא ותתאים עצמה אליה. ואילו האל מתבונן באותה התאמה באורח מהופך: "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב). הברכה השורה במעשי העם, בריתו עם אלוהים ואהבת האל אליו, הן הצריכות לעצב את דברהּ של הנבואה.
יכולנו לחשוב שהבדל זה הוא עניין פשוט של אי הבנה מצדם של המלך האלילי ושליחיו. הם מאמינים בכוח המאגי של הברכה, ולכן גם בסמכותו של הנביא להכריע האם יקבל עליו את השליחות. ואילו מי שמתבונן במציאות מנקודת מבט מונותיאיסטית – היינו אלוהים, בלעם, מספר הסיפור – יודעים שלא היא. הנביא אינו אלא צינור להבאת דבר האל. אין הוא יכול לומר אלא את שה' רוצה שיאמר. אין הוא יכול לצאת לדרכו אלא אם ייאמר לו שהאל חפץ בכך.
אלא שהמציאות מורכבת מעט יותר. שליחיו של בלק לא טעו לגמרי. בלעם לא היה רק צינור המעביר את דברי האל ככתבם וכלשונם, נביא המתנבא רק כשהאל מורה לו לעשות זאת. אם כך היו פני הדברים, היה בלעם משלח ריקם גם את פני השרים הנכבדים שבלק 'הוסיף' ושלח כדי לשוב ולשכנעו. העם הברוך – עדיין ברוך הוא ושליחות-הקללה ממילא לא יכולה להתממש. ואילו הוא השיבם תשובה מורכבת יותר. מצד אחד הצהיר "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה"; אך מצד שני לא הסתפק במה שנאמר לו בפעם הראשונה. "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה’ דַּבֵּר עִמִּי" (כב, יח-יט). הציפייה לאשר האל 'יוסיף' ויאמר אינה שונה מהציפייה הגלומה במעשהו של בלק ה'מוסיף' ושולח שליחים אלה.
בלעם רוצה ללכת, מקווה שהפעם תינתן לו רשות. אם יקרה הדבר, לא יהיה זה פרי של שינוי תיאורטי במצב. הברכה או הקללה שישא אינן יוצרות מציאות, אלא מבטאות אותה. אם יהיה שינוי הוא יהיה נעוץ בהתייצבותו שלו, בכמיהתו לשאת את דברו, בכך שהוא ותודעת-שליחותו גם הם חלק מהמשוואה הכוללת. ואמנם, השיחה עתה אחרת היא. אלוהים אינו שואל מי האנשים ומה רצונם, כדרך שעשה בפעם הראשונה. הוא יודע היטב. דריכותו של בלעם מביעה הכול. "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ). הוא נקרא ללכת ועליו להיענות לקריאה. הוא נקרא להתייצב ועליו להביא את דבר האל. הוא נכון לצאת לדרך וזו מצפה לו.
אלא ששוב מתברר שהמציאות – זו שמבטא האל, זו שמבטאת אישיותו של בלעם וזו שמבטא המספר המקראי – מורכבת יותר משניתן היה לחשוב. האל שהתיר ללכת עם האנשים, זועם על שבלעם ניצל היתר זה ויצא לדרכו. אל מול הכרעתו של הנביא להתייצב לשליחותו ניצב עתה "מַלְאַךְ ה’ … וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" (כב, כג). האם הוא מבקש להניא את בלעם מללכת? האם הוא ניצב כדי לחסום את דרכו? נראה שלא כך הוא.
שהרי בסיום המפגש הטראומטי הזה ישאל בלעם בבירור אם עליו לשוב לביתו, והמלאך ישיב כמעט באותה לשון שנאמרה לבלעם כבר בביתו: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (כב, לה). מה היה הדבר שהתייצבות המלאך באה ללמד את בלעם?
כדי לעמוד על כך יש לתת את הדעת לחילופי-התפקידים המתרחשים כאן באורח פלאי, והמסופרים על-פי דרכן של אגדות-עם ממש. האתון, חיה שבדרך כלל אין מייחסים לה תכונות אציליות כלשהן, רואה את שעיניו של בעל החזון טחו מראות. לא אליו, אלא אליה, נקרה המלאך. היא מבינה את הסיטואציה הארצית כדרך שהנביא, האמור להיות אמון על הענקת פשר למציאויות מורכבות ועילאיות, אינו מבין כלל ועיקר. היא פותחת את פיה ואומרת את אשר על לבה, בְּמקום שהאיש, ההולך בדרך משום שנקרא לומר דבר-קודש, אינו יודע אלא להכות תוך שתיקה זועמת. לכשתיפקחנה עיניו והוא יפסיק לנהוג כאילם, יבין שאין הוא יכול להמשיך וללכת בטרם יתוודה, לאמור: "חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ" (כב, לד), בטרם ישוב ויטול רשות ללכת למקום שלבו אומר לו שעליו להתייצב בו.
רק עוד פעמיים יספר המקרא על פגישתו של אדם עם מלאך, הניצב "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ". במקרה הראשון (יהושע ה, יג-טו) פוגש יהושע את "שר צבא ה'", המתגלה אליו כדרך שהאל התגלה אל משה במעמד הסנה. ואילו במקרה השני (דברי הימים א כא, א-יח) פוגש דוד, שהוסת על ידי "שטן" לערוך מפקד אסור, במלאך המעניש והמאיים. ואילו כאן, דווקא המלאך, הניצב "לשטן" לבלעם, שב ומאשר בסיומה של ההתרחשות הסוריאליסטית הזו, את הלגיטימיות של שליחותו.
מה נתחדש כאן? לשם מה טווה המספר המקראי סיפור פנטסטי זה?
נראה שזו תנועתה האחרונה והעיקרית של המטוטלת. בפעם הראשונה רצו לאמר לבלעם ולנו שבלעם אינו אלא מי שמביא את דבר האל, שאין קללותיו וברכותיו יוצרות מציאות, אלא רק מאשרות אותה. בפעם השנייה, בה שמע בלעם בעיקר את האישור לצאת בכל זאת לדרכו, היה הדגש על עצמאותו של בלעם, על כך שלמרות המגבלות אין הוא רק צינור פסיבי, אלא אדם בעל עוצמה, שלהתייצבותו ערך ומשמעות. את דברי המלאך הנאמרים עתה והחוזרים מילולית על שנאמר כבר, היה על בלעם לשמוע באורח שונה, מוטל על הקורא להבין מתוך הדגשה אחרת. העיקר אינו בהיענות לדבר האל ואף לא בהתייצבות האישית כשלעצמה. העיקר הוא בשילוב הנכון ביניהם.
על בלעם ללכת עם האנשים, להיענות לקריאתם, להתייצב לפני עם ועדה. הוא יעמוד שם כי הוא – האדם, הנביא – נקרא לעשות זאת. הוא לא ייטוש את האנשים ולא ימאן ללכת למקום שבו מצפים לדברו. אולם ציפייתם תתמלא רק במובנה החיצוני. תוכן הדברים, שהוא לחם על מימוש חובתו לאומרם, שוב אינו תלוי בו, ברצונו ובנטיות לבו. אלה הדברים שהאל שם בפיו, זו האמת האלוהית, הניצבת מעל לפרטים בדבר משלחות פוליטיות, הכרעות פסיכולוגיות, תצורות גיאוגרפיות והתרחשויות היסטוריות.
וכשם שמלכתחילה לא הייתה השאלה העיקרית האם ילך בלעם או לא, אלא מהי המשמעות שיש לייחס לקללה ולברכה שבכוחו לשאת, כך – וביתר שאת – גם עתה. לו היה הולך כדרך שרצה בלק, הייתה משמעות הדבר שלברכתו ולקללתו נודע כוח מאגי, שהיא יוצרת מציאות. לו היה נשאר בביתו, כדרך שצוּוה על ידי האל, היה פירוש הדבר שברכתו וקללתו אינן אלא שיקוף של המציאות, דיווח על הקיים, הודעה-בעלמא על יחס האל כלפי יחיד או עם.
הליכתו עתה, בכוחן של אישיותו ושל שליחותו, משמעה שהברכה אינה לא זה ולא זה. מצד אחד אין היא יוצרת מציאות ואין בכוחה לעשות את הברוך לארור ולהיפך. מעשי האדם לפני האל ועם בני האדם הם שיקרבוהו והם שירחיקוהו. אולם מצד שני גם אינה כלי ריק מתוכן, דיווח בדיעבד ותו לא.
בלעם נקרא לברך את העם המבורך, ממש כשם שלימים עתידה המסורת לקבוע את קריאת שליח הציבור לעדה המתפללת: "ברכו את ה' המבורך". המבורך – מבורך הוא ממילא; הברכה מוסיפה על כך. היא אינה עושה את החושך לאור, אך יש בכוחה להרבות אור. היא אינה עושה את הרע לטוב, אך טמונה בה היכולת להעצים את הטוב, לחזק את קשר האהבה, להעניק לרוח-קודשו של אדם כוחות שאולי לא ידע שהאל נתן בו.
לא בכדי מצאו דבריו של בלעם, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כד, ה) את דרכן לא רק אל סדור התפילה, אלא גם אל לב המתפללים; לא בכדי התנוססה קריאתו של הנביא הנוכרי "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (כד, יז) על ניסן של כל התקוות המשיחיות היהודיות. פעלה כאן האמת האלוהית-אנושית, זו שביטאה את רצון האל ואת התייצבות האדם.
***
פרנץ רוזנצוויג, הפילוסוף היהודי בן השליש הראשון של המאה העשרים, כתב פעם, שבכל ימות השנה אין סיפורו של בלעם אלא "אגדת עם" חביבה. לא כך הוא כשהוא נקרא מספר התורה הפתוח בבית הכנסת בשבת פרשת "בלק". אזי מתייצב הסיפור כיותר מאגדה, ונעשה לרגע לדבר-תורה. רוזנצוויג התייחס, כמובן, לממד הפנטסטי שבסיפור האתון הפותחת את פיה. אנו נקראים לצעוד צעד נוסף ולומר, שלא רק אתונות מדברות ומלאכים שלופי חרב אנו מתקשים לפגוש. מנועה מאתנו גם הבִּטחה שאכן נדע מהו דבר-אלוהים שעלינו לשאת, שנוכל לאזֵן באותה בהירות כבלעם בין ההתייצבות האישית לתוכן הניתן לנו מן השמים. אנו יודעים, שגם על דְּברנו אנו אחראים, לא רק על התייצבותנו.
אנו יודעים שאת דבר-האמת שבלבנו לא נקבל כדרך שבלעם האמין שקיבל, אלא נצטרך לחצוב אותו מקירות לבנו שלנו. לא פעם נטעה; לא פעם נהסס; לא פעם ייאלם פינו. אבל לא פחות מכך אנו יודעים שאם נהין להתייצב באותה נחישות עקשנית של בלעם, מתוך אותה זהירות וענווה שפיעמו בו, יעמדו לנו תבונתנו ומצפוננו, העמקתנו בדברה של המסורת והעזתנו להתמודד גם עם כשליה. אזי נוכל לומר את דבר-הקודש שבפינו ולדעת שמלאנו את חובתנו לפני אלוהים ועם בני האדם.