בתחילת הפרשה מגיעה אל בלעם משלחת מאת בלק בן ציפור מלך מואב. מטרת המשלחת – גיוס בלעם למשימה מיוחדת שמטרתה להכריע את ישראל החונים בגבול מואב, בדרכם לכנען: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא (במדבר כ"ב, ד).
ישראל משולים לשור, כדברי המדרש (במדבר רבה כ, ד) "מה שור כוחו בפיו, כל ישראל אין כוחם אלא בפיהם. מה השור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה, אף ישראל כל מי שנוגע בהם אין בו סימן ברכה". בעיני רוחו רואה בלק כיצד ההמון הזה אשר יצא ממצרים, ואשר רואה עצמו כחגבים, משתלט על כל חלקת אדמה שבשליטתו, והוא מפחד. מה מפחיד את בלק? עם של עבדים אשר זה מקרוב יצא ממצרים?
על פי מדרש תנחומא פרק ד, בכתב ההזמנה לבלעם אומר בלק: "לא שהם גיבורים ממני ולא חיילותיהם מרובים משלי, אלא שהם נוצחים (=מנצחים) בפיהם מה שאיני יכול לעשות". בלק מפחד מהעם אשר כוחו בפיו, בתפילתו, באמונתו. בלק בן ציפור מבין שעל מנת לפגוע בישראל הוא צריך לפעול באותה העוצמה – של האמונה, של המילה – של הקללה. הוא פונה לקוסם בלעם, הידוע ביכולתו לפגוע באנשים בכוח הפה – בכוחן של קללות, ולקדם אותם מכוחן של ברכות.
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (במדבר כ"ב, ו).
לעיניים מודרניות וחילוניות סיפורים מסוג זה נראים אגדיים, או לכל היותר אנלוגיה פסיכולוגית יפה – נו באמת… קסמים?! האתון פותחת את פיה?! מישהו מקלל וכולם מפחדים?! אלוהים?! היהודים האלה, הדתיים האלה, 'יש להם את זה ביותר פרימיטיבי או שזה הכי פרימיטיבי שיכלו למצוא?' . פרשת בלק היא פרשה שכולה 'אמונה' – בלק מאמין בכוחה של המילה – ברכה/ קללה, העמים מאמינים, ישראל מאמינים, בלעם מאמין , האתון מאמינה ואלוהים מאמין. ואת/ה? "איך אתעורר משנתי? ואין בליבי אמונה. ואתה אינך מבקש דבר.."
הקריאה הזו בפרשה מעלה כמה שאלות –
מה בין אגדה לאמונה?
מה בין נבואה – 'לנבואה שמגשימה את עצמה'?
ומה בין אנחנו מאמינים בני מאמינים
לבין עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה
ואין לנו על מי להישען אלא, אלא על אבינו, אבינו שבשמים (לי פישמן)
כאשר אדם מתפלל, מדוע הוא מתפלל? האם זה כדי לקחת "פסק זמן" מהרעשים החיצוניים? כדי להתחבר במעשיו העכשוויים לאבותיו/ אמותיו? האם הוא מכוון עצמו לשמיים או ל"מרכז פנימי"? האם האדם המתפלל מאמין שיש שם מישהו ששומע אותו, מקשיב לו, מלווה אותו, מבקש אותו? האם האדם מאמין שיש בכוח מילותיו להשפיע? לעשות משהו? לשנות סדרי עולם? להשפיע על עולמות עליונים או תחתונים?
לפני כארבע שנים, בהיותי בשבוע 39.5 להריוני (הריון תקין לגמרי), נודעתי במקרה כי לא אוכל ללדת בלידה טבעית, אהיה חייבת, כנראה, לעבור ניתוח קיסרי. באותו רגע, ואל מול הרופא אשר הכביר בחוסר האמפטיה שלו באומרו מעליי 'האישה הזו לא יכולה ללדת!'… התקשרתי בוכייה לאימי – לשעבר אחות ראשית בהדסה עין כרם, אשר בעודה מרגיעה אותי קבעה בדיקת ייעוץ אצל המומחה להריון בסיכון בהדסה, ליום המחרת.
בימים הבאים קרו שני דברים: האחד – הלכתי לייעוץ אצל המומחה אשר באמפטיה רבה הסביר כי במצבי אכן מתבקש ניתוח קיסרי. השני – אמי ואחיותיה, המרוקאיות, יצאו כמשלחת לטבריה, אל קברו של "רבי מאיר בעל הנס", על מנת לבקש ברכה עבורי. אינני יכולה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כששמעתי על המשלחת הזו לקברו של רבי מאיר, הדמעות שזלגו על לחיי כאשר דברתי איתן ובקשתי שיתפללו עבור בריאות הילד ועבור בריאותי שלי.
כבת לאמא מרוקאית אני זוכרת את ההליכה לקברו של "רבי מאיר בעל הנס", בכל אירוע של משבר/ כאב/ קושי או התרגשות של שמחה והודיה. כאשר עבר אבי השתלת לב בבלגיה אני זוכרת משלחת בישראל של אחיותיה של אימי וסבתי יוצאות אל קברו של רבי מאיר בעל הנס לבקש ברכה.
אל תטעו בי המשתטחת על קברי הצדיקים, המנשקת מזוזות, שמתחת למיטתה מונחת קמע לפוריות (אני פחות בקטע של התרנגולות) – אלוהים לא עובד אצלי! את זה אני יודעת, אך עדיין אני מאמינה כי "עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" – אנו אנשי האמונה הרפורמיים יודעים שבאמונה כמו באומנות 'אין דבר כזה שאין דבר כזה', זה לא שחור ולבן, אפשר לשלב באופן שוויוני בין חידוש למסורת, בין תפילה מהסידור לתפילה שבלב, בין נשים לגברים, בין כל חלקי עם ישראל, בין השכלה לקמעות ובין קברי צדיקים לתלמידי/ות חכמים/ות.
בתלמוד (מסכת ברכות יב ב) נאמר שחכמים בקשו לקבוע את פרשת בלק האפופה במיסטיקה, במילים, בכשפים ובאמונה כחלק מקריאת שמע כקריאה יומיומית, אך בסופו של דבר נמנעו מכך מפני טורח ציבור . אכן, קריאה בפרשת בלק יכולה להיות הקדמה נהדרת לתפילה. הקורא את פרשת בלק יכול להבין את ערכה של מילה ואת כוחה של תפילה ואמונה תמימה ופשוטה. למרות שברכות בלעם לא נכנסו לקריאת שמע, הפסוק: מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ד, ה) מצא לו מקום בתחילת התפילה. יתכן וזוהי תזכורת יומיומית עבורנו , תזכורת קלה לגבי הכוחות של האדם בעולם הזה, כוחנו להפוך את הברכה לקללה (גם במישור הפסיכולוגי וגם במישור האמוני), וכי עוזי יחד עם זמרת יה – יהיה לנו לישועה.
שבת שלום