ובכלל – אם קוראים את הפסוק כולו : וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ (שמות י', 1). למה בכלל "בֹּא אֶל" ולא "לך אל"? כאשר אנחנו הולכים אל מישהו, הולכים מכאן כדי להגיע אליו במקום בו הוא נמצא, אנחנו לא תמיד באים אליו. לבוא אל מישהו מדבר על קירבה. לבוא אל, להגיע אל. לא בכל פעם שאנחנו מדברים אל מישהו אנחנו גם מגיעים אליו. באים עדיו. אלהים שולח את משה להגיע אל פרעה. לא רק ללכת אליו, אלא לבוא אליו. להתקרב. זוהי לא רק שליחת מסר. זהו נסיון ללמד, להסביר. פרעה, העם שלו, כמו גם בני ישראל, אמורים ללמוד את כוחו של אלהים. את רצינות כוונותיו. אם אפשר לחסוך כל זאת – מה טוב. אבל – קודם כל תבוא אליו, תגרום לו להיות אתך, להקשיב לך. ליצור דו שיח.
את דו השיח הזה אנו מנהלים עם חג הפסח מאז היינו לעם. כשנשב בסוף שבוע זה ונקרא את פרשת "בא" אפשר שנשאל את עצמנו מה נשאר מסיפור הפרשה עד ימינו?
הפרשה פותחת בסיפור שלוש המכות האחרונות. סיפור המכות נשאר לנו במיתולוגיה היהודית ואנו שבים ומספרים אותו לילדינו מדי שנה ושנה. אך סיפור המכות הוא רק הקדימון להמשך הפרשה ולהמשך הנושאים שחדרו כל כך עמוק להוויה שלנו ורישומם חזק בנו עד ימינו.
רש"י, בפרשנותו לפסוק "בראשית ברא אלוהים" (בראשית א,1), מצטט את אביו, רבי יצחק, שטען כי ראוי היה לתורה שתפתח בפרשת בא, בעניינים הקשורים בפסח. ואכן פרשת בא היא הפרשה הראשונה בה ניתנות מצוות לעם ישראל כולו. מצוות אמנם נתנו גם קודם לכן, אך אלו נתנו לאנשים בודדים, כמו למשל מצוות ברית המילה שנתנה לאברהם.
בראש חודש ניסן, ארבעה עשר יום לפני היציאה ממצרים, מוסר אלוהים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה העברי יחושב על-פי התחדשות הירח. ההתנהלות של הלוח נמסרת "לכם" – למנהיגים הרוחניים של עם ישראל. לאחר-מכן מצווה אותנו אלוהים על מצוות קורבן הפסח. המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם: א) על כל משפחה לקחת שה ביום י' בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, השם שנקבע משום שהאלוהים יפסח על בתי בני ישראל. ב) משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן. ג) ביום י"ד בניסן ישחט השה, יקחו מדמו וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית. ד) את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצות ומרורים, כשהם מוכנים לדרך נעולים בנעליים, חגורים ומקלותיהם בידיהם. ה) הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש. ו) רק נימולים יכולים להשתתף בקורבן. ז) אין לשבור עצם מן הקורבן.
משה מוסר לבני-ישראל את דברי האלוהים והם ממהרים לבצע את ההוראות.
בני ישראל יצאו בט"ו בניסן, בעצם היום. הם הוציאו עמם בצק, אותו לא הספיקו לאפות, שהפך למצה.
מה שנשאר לנו במסורת היהודית, באמצעותה אנו שבים וזוכרים את יציאת מצרים כל יום מחיינו, הן המצוות אותן אנו מקיימים לא רק בפסח, אלא לאורך השנה כולה:
חג הפסח: בכל שנה אנו חוגגים חג בן שבעה ימים, בו אנו אוכלים מצות והחמץ אסור בימים אלו.
מצוות תפילין: את סיפור יציאת מצרים יכתוב סופר הסת"ם על קלף. הפרשיות הללו יכנסו לבתי עור אותם מניחים בני העם היהודי על הראש ועל הזרוע.
מצוות בכורות: כאות תודה לאלוהים על שהציל את בכורות ישראל במכת בכורות, פודים בני ישראל את בכורות בניהם ממעמד הכהנים. את בכורות בקרם וצאנם הם תורמים גם כן לכוהנים ואפילו, ואין רבים שנוהגים לקיים סעיף זה, את בכור האתון פודים בשה.
למרות שעברו כ- 3300 שנה מאז יציאת מצריים, ולמרות שהמחקר המקראי לא בטוח שהסיפור הזה אמיתי והאירועים המתוארים בו אכן התקיימו, נשאר סיפור יציאת מצרים חלק חשוב ביותר מהמיתוס היהודי לדורותיו. לאורו של המיתוס הזה נבנתה ההסטוריה של עמנו והמיתוס הזה הוא שמדגיש את העקרון החשוב של העברת המסרים מדור לדור.
שבת שלום