והיה ראוי לדבר על פרעה הפנימי, זה המכביד את ליבנו. אבל בימים האחרונים ליבו של המין האנושי כולו כבד, כואב ודואב, מה ששינה לי את התוכניות. אך צחוק הגורל הוא, שהדבר ארע בעודנו עוסקים בקריאה בפרשות העוסקות במכות מצרים, והנה, טופחת המציאות החיצונית על פנינו, באמצעות אותו אסון מחריד, בלתי נתפש, בלתי יאומן, ובמיוחד עצוב וכואב כל כך. אותו מקרה שדומה שיש בו את כל מכות מצרים כולן, כפל כפליים, ושבע שבעתיים. רעידת אדמה שהחריבה באחת מדינה שלמה והפכה מאות אלפים לחללים, לפצועים ולחסרי בית. להם, ולכל אלו הסובלים בהאיטי הרחוקה, ובמיוחד לכל אלה שברגעים אלה ממש נושמים את נשימתם האחרונה בין ההריסות, בחשיכה, לבד, נייחד את דברי התורה הבאים.
בֹּא אֶל פַּרְעֹה. ואכן, פרעה עסוק בשלו. בונה פירמידות ומקדשים וארמונות בעולמות הטיט והלבנים, החומר והחומריות, תוך שהוא משעבד את החלשים בחברה למען פעילותו המפלצתית. בזכות מאמציו של פרעה תרד עוד משפחה אל מתחת לקו העוני. בזכותו, יאבד המעמד הבינוני את שארית הונו, ועוד משפחה לא תוכל לקנות דירה, או לחסוך לעת זקנה. ואת גורל הילדים היילודים הוא משליך היאורה, לפח האשפה של מערכת חינוך מידרדרת ותשתית סוציאלית הולכת ונעלמת. פרעה באמת עסוק מאד, ואל לנו להפריע לו. ככל הנראה, אנחנו גם נצטרף אליו. רעידת אדמה או לא רעידת אדמה, פרעה יהפוך כל חלקה טובה שעוד נשארה להאיטי רגע לפני שהאדמה רעדה שם: מקום מושחת ואלים, מקום שבו יש מעט עשירים והמון עניים, מקום שבו אין לאדם בטחון, והרשות אינה דואגת לאזרחיה, ואיש אינו ערב לרעהו, וכולם עבדים מזי רעב, או לחילופין – שוטרים וקלגסים בשירות פרעה. ופרעה ממשיך, והוא בשלו. ועוד פירמידה. עוד ארמונות. עוד ערי מסכנות. ועוד ועוד מסכנים.
ואסור להפריע לו, לפרעה. הוא עסוק כעת במשחקים של אגו ושל כבוד. את עצמו יושיב על כסא גבוה, את שכנו יושיב על כסא נמוך, לא ימזוג לו מים. ואף יזמין מצלמות. והחרטומים, זה עולב בזה, וזה חובר כנגד זה, זה מאיים לפרוש מהמפלגה, וזה, שומו שמיים, באמת פורש מהמפלגה, וביבי, וציפי, ושאול, ופינס, ושרה, והעוזרת של שרה. ופרעה עסוק. באמת עסוק כל כך. ולפתע, כאילו משום מקום, זה בא. לא עשר, ולא מאה, ולא אלף, כי אם מאות אלפים ומאות מכות. באה לה אותה רעידת אדמה בהאיטי הרחוקה, ומשבשת לפרעה את סדר היום הדורסני, האלים, הנצלני, האלים, המושחת וההזוי שלו. בֹּא אֶל פַּרְעֹה. וזה בא. ברגע אחד, בשבריר שנייה, אומה שלמה נחרבת. מיליוני בני אדם מאבדים את ביתם. מאות אלפים מאבדים את חייהם. ענן האבק שמעל אזור האסון טרם שוקע כליל, והתמונות מאזור האסון כבר זורמות אל פרעה באמצעי התקשורת אשר בבעלותו. וזה בא אל פרעה, ועוד איך. זה בא אליו, ואפילו הוא, אינו יכול להתעלם מממדי האסון. כבר היו כמה מכות לפני כן, ופרעה כבר התרגל שלא להרגיש בסבלו ובלחצו של האחר ושל הזר. ליבו של פרעה כבר באמת כבד עליו. כבד כל כך עד שקשה לו להרגיש משהו, ודאי מה שקשור לסבלו של האחר שגר בקצהו השני של העולם. עכשיו, פתאום, פרעה לא יכול שלא להרגיש משהו. קצת. פתאום, זה בא. זה בא אל פרעה, ומשהו בליבו הכבד, האטום והגס מתחיל, אולי, להתרכך.
מדרש שמות רבה שואל למה נאמר "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה", ועונה שמשה היה צריך לבוא אל תוך ארמונו של פרעה. ספר הזוהר בפירושו לפרשת בא מסביר לנו איה הוא מקומו של אותו ארמון – שהכניס הקדוש ברוך הוא את משה חדרים בתוך חדרים ושם, במקום הפנימי ביותר, שהוא גם המקום התקיף והקשה מכולם, פגש משה את פרעה מלך מצרים, "התנים הגדול השורץ בתוך יאוריו", כמאמר הנביא יחזקאל, יאוריו של מי? יאוריו של משה, מסביר לנו הזוהר, כלומר שפרעה, התנין הגדול, נמצא בתוכנו. אותו פרעה המכביד את ליבנו, אליו צריכים אנו לבוא. ואם לא כן – לא נוכל לצאת ממצרים.
אבל רגע, אנחנו הרי לא פרעה, אנחנו לא מצרים. אנחנו ישראל. אנחנו הנבחרים. הלוא אנחנו אלה שנבחרו, או שבחרו את עצמם, להיות אלה שאינם סובלים מן המכות, אלה שבכוריהם אינם מתים במכת בכורות. אנחנו הם אלה שמשקוף הדלת שלהם מסומן בדם קורבן הפסח. עלינו אמור המשחית לפסוח. הרי אנחנו עם סגולה. ולפיכך, אמורים אנחנו להיות מהצד הטוב של הגדר, מהצד הבטוח, העשיר והשבע של המין האנושי. לפיכך, אנחנו נשב בכורסאות נוחות, נצפה באסונות המתרחשים על עמים אחרים, קרובים או רחוקים, מבעד למסכי פלזמה שטוחים, נגלוש באינטרנט בין אתרי רכילות ובין סדרות בVOD ובין דיווחים טריים מהאיטי, ואף נגדיל לעשות ונשלח משלחות סיוע, ואולי אף נתרום מעט מכספנו לרווחת הניצולים. והם, המצרים, ה"אחרים", יינגפו מפני זעמו של האל, אשר ביד חזקה ובזרוע נטויה יכלה בהם את זעמו.
בֹּא אֶל פַּרְעֹה. והמכות אכן באות אל פרעה ומצליחות להמיס, ולו לרגע קט, גם את הגסות ביותר שבקליפות ליבו. ושם, במקום העמוק ביותר והתקיף ביותר, הוא רואה את עצמו, והוא מת מפחד. הוא פוחד שמא הוא איננו עם סגולה. הוא פוחד, שמא הוא איננו טוב יותר מאחרים. הוא תופש פתאום, שאין שום סיבה בגללה מגיע לו לשבת על הכורסא בביתו ולהם מגיע להיקבר מתחת להריסות. הוא קולט שזה יכול לקרות גם לו. והוא מבין לפתע, עד כמה דקיק ושברירי הוא אותו קרום דק מן הדק של חיים נורמאליים, של בטחון ושל חיים שפויים, או לפחות שפויים למחצה, שבהם הוא חי. והוא נוכח, באחת, עד כמה נבובים הם מאמציו האובססיביים לזכות בחיי נצח, לבנות לעצמו עוד ארמון, ועוד פירמידה, ועוד מקדש, ועוד אלילי שווא, ועוד מצגי שווא ולהטוט חרטומים. והוא נזכר באיזו תפילה ששמע בימים הנוראים בבית הכנסת של היהודים: אדם בא מעפר וסופו לעפר, כציץ נובל וכחלום יעוף, משול כחרס הנשבר (ונתנה תוקף).
בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ. ובאמת שהאני שלנו, זה המנופח והאנכי כל כך, זה המכביד את ליבנו כל כך, הוא זה שצריך להתרכך, ולהימס, ולהתלחלח בלחלוחית דמעה, כדי שנוכל לצאת משעבוד מצרים. כמה מכות היה צריך פרעה לעבור כדי ללמוד את הלקח הזה? כמה מכות היה צריך משה להעביר את פרעה עד שלמד שפרעה איננו אלא הוא עצמו? וכמה מכות נצטרך אנחנו לעבור כדי ללמוד את אותם הדברים בדיוק? אני מקווה שאנחנו נלמד את השיעורים האלה מהר יותר, ובפחות סבל, אבל אני כלל אינני בטוח שזה אפשרי.
שבת שלום