הקוטב האחד הוא 'עשרת מכות מצרים והקוטב השני הוא 'הפסח' עליו אנו מצווים "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגתם אותו חג לה' לדורתכם חוקת עולם תחגהו" (שמות יב' יד). מהו אם כן הזיכרון המוטבע בחג יציאת מצרים? מהו 'המעגל' (החוגה) אותו עלינו לסוב בכל דור ודור, שנה בשנה? פרשה זו עמוסה באירועים המכוננים את הזיכרון הדתי והתרבותי של עמנו, ומספקת כר נרחב לעיונים ודרשות במשך הדורות. כאן אסתפק בציור מקצת קווי-מתאר לפרשנות כוללת אשר קוראת את האירועים המתוארים בתורה ככאלה המתרחשים בעולמו הפנימי של היחיד. פרשנות זו איננה באה לעקר את הפרשנות הלאומית, הקהילתית וההיסטורית, אלא באה להדגיש רובד אחר. יחד עם זאת, אין בליבי ספק שכאשר רובד זה יהדהד אל תוך הפרשנות השמה דגש על הרובד הלאומי, ישתנו לא רק אורחות חייו של היחיד, אלא אף דרכי ההתנהלות של החברה. את ההקשרים בין שני הרבדים, בין שתי הקריאות, אשאיר לעיונם של הקוראים.
בדברי הבאים אציע כיוון קריאה לסיפור שלפנינו תוך תקווה שאצליח לתרום במעט לעושר ועומק העיון של הקורא בפרשות אלו. סיפור יציאת מצרים נלמד כחלק מרכזי מתוך מסע נפשי ארוך, אותו עובר המאמין בשלביה השונים של התפתחותו הרוחנית. שיאו של המסע הוא הכניסה אל 'הארץ המובטחת', היא ארץ ישראל, בחינת 'אתר רוחני'. זוהי פסיכו-דרמה, הפונה בראש ובראשונה אל נפש האדם היחיד. ההיחלצות מן המיצר, היא נקודת המהפך בין תהליך של 'ירידה' אל תהומות חיבוטי הנפש והחטא, ותחילתו של מפנה קיומי ותודעתי. יציאת מצרים היא שער-מעבר, היא נקודת הפריזמה של תהליך הבירור והצירוף בדרכו של האדם. בשל כך היא נקודה הרת גורל עליה ניצבת 'חרב הלהט המתהפכת'.
האירועים והדמויות כולם מייצגים תכונות שונות באישיות האדם. אישיות היוצאת למסע עם קבלת הציווי "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב' א). ציווי זה מורה לאדם להרים עצמו בציצית ראשו מתוך ההרגל המוכר, מתוך הקונטקסט הגשמי והרוחני שמרכיב את זהותו, שמרכיב את תפיסת עולמו הראשונה. המהלך הראשון בדרך אל הגאולה הרוחנית, הפעימה הראשונה של נפש המאמין, היא היציאה אל 'הגלות', התנתקות מהמוכר, הפרדות מההרגל, ממערכת האמונות הקודמת, מהקשרים האישיים והמשפחתיים אשר מתנים, מעצבים, מגבילים וכובלים את חיפושו הרוחני. האדם שהוא אך רק 'תבנית-נוף-מולדתו' מצווה לחרוג ולהתנשא מעל לאותה 'תבנית-נוף', מעל אותה 'מולדת'. קריאת התורה כפסיכו-דרמה, והפרשות העוסקות ביציאת מצרים בפרט, מכוונת למודל דתי וחינוכי של יציאה ממצב קיומי של עבדות שטופה בעבודה זרה אל עבר חירות. חירות זו אינה מתמצה בשלב 'החופש מ…" אלא מתעלה לשלב הבא אחריו והוא 'החופש ל…" חופש זה, חירות זו, היא המצע של 'עבודת השם'. כפי שאומר משה לפרעה " שלח את- עמי ויעבדוני במדבר" (שמות, ז' טז) – זוהי חירות של קבלת-מתן-תורה.
על דרמה זו נאמר בהגדה של פסח "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'" (שם יג' ח). אמנם זהו מסע המצוּוה על כל אדם, בכל זמן, אך מסע זה ארוג במרקם של קהילה שלמה של אלו "ההולכים מארצם וממולדתם…" ולכן אנו מתייחסים בליל-הסדר אל יציאת-מצרים כאילו אנו עצמנו היינו חלק מן ההתרחשות.. אנו משתמשים בגוף ראשון רבים "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". כיוון קריאה זה איננו חדש במסורת הקריאה של עמנו והוא נשען על מסורות קריאה מבית מדרשה העשיר והמגוון של החסידות לדורותיה (ראו לדוגמה את דבריו של ר' נחמן מברסלב ליקוטי מוהר"ן, תורה סד').
הפרשה שלפנינו קוטעת את הדרמה של שרשרת מכות מצרים (מתחילה לאחר מכת הברד), ובכך יוצרת פעימה של הבדלה בתוך מסכת התהליכים של תהפוכות הנפש האחוזה ב'בחינת פרעה'. הפסוק הראשון בפרשה אומר: "ויאמר ה' אל משה בא אל-פרעה כי-אני הכבדתי את-לבו ואת-לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו" (שם י' א). לאורך המכות הקודמות, נתון פרעה בתוך דינאמיקה של קשיחות לב וסימני חרטה, דינאמיקה שהיא ראשיתה של חזרה בתשובה, ולעומתה תגובת נגד חזקה של חזרה אל החטא, אל האטימות, והפעם אף ביתר שאת. כמו אותו אדם הנישא באוניה מטלטלת בסערה ואינו יכול להשליך את אוצרותיו אל הים והוא טובע עם ספינתו כשהוא אוחז בשק הזהב, או בסיר הבשר. לדוגמה, לאחר שהסיר ה' את מכת הצפרדעים נאמר "וירא פרעה כי הייתה הרווחה והכבד את-ליבו ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'" (שם, ז' יא). דינאמיקה זו מגיעה אל קצה גבולה, אל התבצרות ואטימות בחינת 'קשיחות הלב' בפסוק הפותח את הפרשה שלפנינו. על קשיחות זו של הנפש החוטאת אומר הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה הל' ג') שישנם מצבים של חטא בהם נמנעת התשובה כליל, משמע החטא ועונשו כרוכים יחדיו, ובמילותיו של הרמב"ם: [ישנם חטאים] "שמונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה". כך מתפרש הרעיון של 'הכבדת לב פרעה'. אך את הרמב"ם מטרידה השאלה בדבר ההצדקה המוסרית של הענשת האדם החוטא בעת שנמנעת ממנו אפשרות הבחירה והתשובה;כך עולה מפשט הפסוק "כי אני (כלומר האל) הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו…"., הסברו של הרמב"ם שישנם חטאים קיצוניים בהם עצם העונש גלום בחטא, יכול לבוא ולהאיר לנו גם במסגרת פרשנות על בסיס הפסיכו-דרמה; ישנה תודעה, ישנו מצב קיומי קיצוני של שיא-הריחוק, שיא-המעמקים של הניכור הפנימי בנפש האדם, בהם הסכנה לכישלון מוחלט כמעט וודאית. ההיחלצות ממצב זה אפשרית רק לאחר מכה איומה בשורש קיומו של האדם, היא מכת 'בכורות'. מכת בכורות נוגעת בראשית זרעו של האדם. ראשית זרעו מתפרש כאן לא כראשון בזמן ובסדר הדברים אלא כתמצית חייו, כיסוד ועמוד האישיות של האדם, בבת עינו, תפיסת עולמו, הדרך בה הוא מבין ועל פיה הוא נוהג בעולמו. כאן עלינו לתת את הדעת לכך שעל פי הפסוק עצמו מקורם של חטאים אלו 'בחינת פרעה', מצוי בראש ובראשונה בלב האדם, "בקרבו", והם מתבטאים במעשיו החיצוניים רק כפועל יוצא, משני בדרגתו.
בחינת משה שבתוכנו מתבקשת, יש לומר 'מצּוה', לבוא אל פרעה. עליה להתמודד עמו בעומק הניכור, בעומק ההתבצרות בחטאי מצרים, בעומק האחיזה של האדם בשורשי ההרגל, השעבוד והעבדות, וכל זאת "למען שתי אתתי אלה בקרבו". עליה להתמודד עם 'פרעה' על מנת להציב אות, לחרוט, לסמן ולזהות את 'תכונות פרעה' שבתוכה. רק לאחר מהלך קיצוני זה ניתן להתחיל ולהתכונן ליציאה הקשה מן המצר יציאה שכמוה כקריעת ים-סוף.