זמר לשבת: פרשת ויקרא

שַׁי

מלים: רחל

לחן: לוי שער

אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן

שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ

וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ

מִזִּמְרַת לִבִּי –

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב

לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,

שֶׁקְּדִים-הַזַּעַם

לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא

זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת,

וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹּקֶר

בֵּין עֲצֵי הַגָּן,

זְהַב הַצָּהֳרַיִם

בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ

וְלִילַךְ הָעֶרֶב

עַל הָרֵי גוֹלָן;

זֵכֶר לֵיל הַסַּהַר

עַל חֶלְקַת הַמַּיִם.

זוֹ תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר

בַּעֲלוֹת יָמַי,

כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת

בָּהּ אֶקְשֹׁר הַטֶּנֶא

וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ –

הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?

הרושם שהחומש השלישי מותיר על הקורא בפרקיו הראשונים הוא של "חומש הקרבנות" – תילי תילים של חוקים זרים ומוזרים, תיאורים פלסטיים מפורטים של דם וחלקי גוף מבותרים:

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה’: וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת-קָרְבָּנוֹ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ; וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו, לֹא יַבְדִּיל, וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ: עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה’.

ויקרא ד’, י"ד-י"ז

אנו קוראים פסוקים אלה, ועוד רבים אחרים הדומים להם בפרשת "ויקרא", ומתקשים למצוא בה את ידינו ואת רגלינו, ושואלים – מה בין זה ובין מה שאנו תופסים כתרבות שלנו היום? האם זהו חלק מן המורשת היהודית שלי? ויותר מכך – האם עלי להתאמץ ולהפוך גם את החלקים האלה של הספרות היהודית לחלק מן השפה ומן התרבות שאני, כיהודיה-ישראלית בוחרת לאמץ לעצמי?

אני מבקשת להציע גם קריאה אחרת של פרשת ויקרא, ושל מעשי הקרבנות בכלל, קריאה שבבסיסה עומדת אהבה, והניסיון למצוא דרכים להביע אותה, הרצון להשליך מן האהבות המוכרות לנו מחיינו אל אהבה אחרת, שלא תמיד אנחנו יודעים אם וכיצד להביע אותה – האהבה כלפי אלהים.

אחת הדרכים הבסיסיות ביותר להביע אהבה, אם לא הדרך הבסיסית מכולן, היא דרך הענקה של מזון. מעשה האהבה הראשון של אם כלפי תינוק שנולד הוא הנקה – האכלה – נתינה של משהו משלי למישהו שאני אוהבת, או ליתר דיוק, למישהו שעדיין אינני מכירה אך אני רוצה מאד לאהוב. ההענקה הזאת היא הדרך שלי ללמוד כיצד לאהוב את היצור החדש שפרץ לחיי. אך הסוג הזה של אהבה אינו נעלם כאשר התינוק קם עם רגליו, הופך להיות פעוט, ילד, נער ובוגר, והוא מלווה רבים מאיתנו כהורים, ובעיקר כאמהות בלי קשר לגילו של ה"תינוק".

לעתים קרובות אנו מתייחסים להבעת האהבה בדרך של האכלה על דרך הלצון, ועל כך יעידו הבדיחות הרבות שאנו מכירים אותן בגרסת "האם היהודיה", אך הן נפוצות בכל חברה מסורתית. בבדיחות הללו מככבת האם שרודפת אחרי ילדיה מצוידת במזון שעמלה עליו, ומנסה להאכיל אותם למען צורך שהוא הרבה מעבר להכרח הגופני שבמזון. בעשותה כן היא מנסה לזכות באהבתם ובהערכתם של הילדים על המעשה הזה, וכאשר האהבה הזאת נדחית העלבון הוא גדול.

העלבון הזה מלווה את האנושות כבר מראשיתה של ההיסטוריה המוצגת לנו במקרא, והוא כולל בתוכו, מסתבר, לא רק את הנסיונות לרכוש את אהבת הצאצאים, אלא גם את הנסיונות לרכוש את אהבת האל. אפשר להזכיר לעצמנו שהסיבה לרצח הראשון בתורה היא דחייה של "הצעת חברות" כזו אל אלהים:

וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה;

וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

בראשית ד’, ד’-ה’

בתאוריות החינוכיות העכשוויות אנו מרבים להזכיר את חשיבותה של ה"הכלה". ההכלה היא אותה יכולת לקבל את ילדינו כפי שהם, על המעלות והחסרונות שלהם, ולהקיף אותם במעין מעטפת שנוסכת בהם ביטחון באהבה בלתי מסויגת, אהבה שאינה תלויה בדבר. נדמה לי שלפעמים קשה להפריד את ה"הכלה" מן ה"האכלה", ושלעתים קרובות הדרך להביע את אהבה בלתי מסויגת עוברת דרך המטבח הביתי.

אם נחזור אל פרשת ויקרא, המלה הדומיננטית שמופיעה בה שוב ושוב היא המלה "מנחה" על נטיותיה השונות:

וְאִםמִנְחַתמַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. וְהֵבֵאתָ אֶתהַמִּנְחָהאֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה’; וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִןהַמִּנְחָהאֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’. וְהַנּוֹתֶרֶת מִןהַמִּנְחָהלְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’. כָּלהַמִּנְחָהאֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’; וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל קָרְבַּןמִנְחָתְךָבַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַלמִנְחָתֶךָ; עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

ויקרא ב’, ז’-י"ג

ומהי אותה מנחה? אפשר לראות בה "עבודה זרה" במובן זה שהיא דרך פולחן זרה ומוזרה לנו, שהקשר שלה לקדושה אינו ברור לי די צרכו. אפשר, מאידך, לראות במנחה "הצעת חברות" לאלהים – ניסיון לדייק ככל האפשר במתכון האהוב עליו, בדיוק כפי שאנו עושים כלפי האהובים עלינו, ולכבוש את אהבתו של מי שמשחק בתפקיד הקשה להשגה.

בלשונה של רחל:

"וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ

מִזִּמְרַת לִבִּי –

…

הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?"