זמר לשבת: פרשת בא

פרשת בוא הינה הפרשה השלישית שמתארת את תקופת העבדות הפיסית של בני ישראל במצרים. בפרשה הקודמת נחתו על המצרים שבע המכות הראשונות, שמטרתן הייתה כפולה – שינוי גישתו הנוקשה של המלך פרעה, בד בבד עם האדרת שמו של אלהי ישראל. בפתח הפרשה שלנו אנו עומדים לפני שלוש המכות האחרונות – ארבה חושך ובכורות – שלושת אמצעי השכנוע האחרונים והדראסטיים.
בפרשה הבאה, תקופת העבדות הפיסית עתידה לבוא אל קיצה. בני ישראל יחצו את ים סוף ויצאו לחופשי, אך השנים שבהן היו עבדים בארץ מצרים תישארנה חקוקות בתודעתם, לטוב ולרע, לשנים רבות, ואולי עד עצם היום הזה.
משימתו הקשה ביותר של משה רבנו במהלך 40 השנה שהעם צעד תחת הנהגתו במדבר היא להפוך את קבוצת העבדים לעם שלוקח אחריות על חייו ומנתב את חירותו לאפיקים חיוביים. מתברר שאפשר להוציא את העבד ממצרים, אבל קשה הרבה יותר להוציא את עבדות מצרים מתוך נפשו של העבד. "מי שנדפק פעם אחת – כבר לא יכול להיגמל מזה" אמר רבנו מאיר אריאל בשיר אחר ("מחלק המוסר-שכל"), ולמרות הכמיהה המוצהרת לחיי חופש קשה מאד לשנות את המצב התודעתי של עבדות, לעתים קל יותר לחזור לתבניות המשעבדות המוכרות, לחטוף עוד מכה ועוד מכה, אבל לפחות מכה שהיא מוכרת לנו. הצורך ליזום, לקבל החלטות, לקחת סיכונים, מעורר את הגעגוע למה שהיה קודם, למצב המבורך שבו לא היינו צריכים להחליט שום דבר עבור עצמנו, כי שיעבוד הוא בו זמנית בלתי נסבל ונוח עד מאד.
אלא שהקושי להוציא את מצרים מן הנפש גדול עוד יותר ממה שנדמה תחילה, משום שהמסורת שלנו, מימי המקרא ועד ימינו אנו, מטילה עלינו את החובה להמשיך ולהזכיר לעצמנו כל העת את עבדות מצרים. ההצדקה שנותנת התורה שוב ושוב לקיומן של מצוות רבות מספור, בין אם בעלות אופי פולחני או בעלות אופי חברתי, היא "כי עבד היית בארץ מצרים".
מדוע אנו מציינים את יום השבת? "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (דברים ה')
מדוע יש לשחרר את העבדים בשנת השמיטה? מדוע יש לאפשר לכל שכבות העם לעלות לרגל ולציין את חג השבועות? התשובה פשוטה:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: (דברים ט"ז)
זוהי גם התשובה לשאלה מדוע יש להשאיר לקט פאה ושכחה או מדוע יש לנהל מערכת משפט צודקת שאינה מפלה על בסיסי מעמד חברתי.
הגאולה ממצרים היא לא רק בסיס לסל שלם של מצוות, כי אם גם שם נרדף לנס האולטימטיבי. הגאולה והפדייה מן השבי הן מעין שם משפחה של אלהי ישראל – למקרה ששכחתם באיזה אלהים בדיוק מדובר, נזכיר לכם שוב ושוב –
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות כ').

הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי שלנו גדוש, אם כן, בתזכורות, שלא נשכח לעולם מאין הגענו, שלא נזלזל או ניקח את הדברים כמובנים מאליהם. אלא של"פימפום" המתמיד של זכרון העבדות יש גם צד שני, שאותו היטיב לבטא מאיר אריאל בשירו "עברנו את פרעה", ונדמה לי שדברים דומים אפשר לומר גם על זכרון השואה והחובה המקודשת של כל בני האנוש, ושל היהודים בפרט, לזכור ולא לשכוח. יש לנו טראומה אחת נוראה וקשה שאותה אנו מצווים לזכור. בהשוואה לעוצמתה הבלתי נתפסת, כל חוויה אנושית אחרת מתגמדת. עברנו את פרעה? נעבור גם את זה. שירו של אריאל מבטא את הדרישה מאיתנו לדה-לגיטימציה של הסבל היומיומי הפשוט. תפסיקו לקטר, חברים. קשה לכם עם מס הכנסה? עם המנהיגות המתדרדרת שלנו? תאמינו לי, בשואה או במצרים היה יותר גרוע, ואם עברנו את פרעה נעבור גם את זה.
מן המחשבה הזאת אפשר, אמנם, לשאוב הרבה כח, ישנן צרות גדולות יותר. אך מן העבר השני היא עלולה לגרום לנו לזילות של הכאב היומיומי, לקהות חושים תחילה לסבל של עצמנו ובהמשך גם לסבל של הסובבים אותנו.
"ועכשיו אני תקוע בזמן החדיש,
ולמען האמת אני די אדיש.
המצב אומנם ביש אך איני מרגיש,
אין לי לב לכל החומר שהמרקע מגיש.
ושלטון העם שוב יורד אל הכביש – ואני מתבזה…
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."