זמר לשבת: פרשת במדבר – יום ירושלים

אֲוִיר הָרִים צָלוּל כַּיַּיִן וְרֵיחַ אֳרָנִים

נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים

וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וַאֶבֶן שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ

הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר

הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר

אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם כִּכָּר הַשּׁוּק רֵיקָה

וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה

וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת

וְאֵין יוֹרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב…

אַךְ בְּבוֹאִי הַיּוֹם לָשִׁיר לָךְ וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים

קָטֹנְתִּי מִצְּעִיר בָּנַיִךְ וּמֵאַחֲרוֹן הַמְּשׁוֹרְרִים

כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרָף

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר כֻּלָּהּ זָהָב

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב…

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר

שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה

וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת

נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב…

ביום רביעי בשבוע הקרוב, כ"ח באייר, מצוין יום ירושלים, יום שלפני שנים אחדות הוכרז כיום הזיכרון הממלכתי לכ-4000 מיהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל במסעם במדבריות סודן. ואולי מדויק יהיה יותר לומר שהנספים קפחו את חייהם בדרכם לירושלים, שאליה נשאו עיניים במשך מאות שנים. עדויותיהם של העולים ששרדו את המסע, שאיבדו בני משפחה וחברים ושחוו גם בעצמם חוויות קשות ומראות מזעזעים – כמעט ואינן נשמעות מחוץ לקהילת יהודי אתיופיה. כינונו של יום אזכרה רשמי הוא מבורך לכשעצמו, אך הוא רק בבחינת תחילתו של תהליך ארוך שטרם התרחש במימדים הראויים לו – תהליך של היכרות של כלל החברה הישראלית עם תרבות יהודי אתיופיה, ושל הכרה בתלאות הנוראות שעברו כדי לממש את חזונם היהודי והציוני.

הכמיהה לירושלים אפיינה, כמובן, לא רק את יהודי אתיופיה, אלא יהודים בכל תפוצות ישראל ובכל התקופות. היטיב לבטא כמיהה זו הסופר ש"י עגנון, שהתייחס אליה ונתן לה מקום מרכזי בנאומו בשעת קבלת פרס נובל לספרות ב-1966:
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה.
אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.
בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עמהם.

עגנון, אם כן, מעיד על עצמו שאף על פי שמצד האמת העובדתית הוא נולד בגולה, הרי מבחינה תודעתית הוא יליד ירושלים; הוא גלה ממנה בגופו, אך מעולם לא גלה ממנה ברוחו, וכשנזדמנה לו האפשרות לעשות מעשה, הוא חיבר גוף ונפש, עלה ארצה, וקבע את משכנו בירושלים.
אלא שירושלים, הן ביצירתו הספרותית של עגנון, הן במציאות המוכרת לנו כבר מאות שנים, מעולם לא הייתה מקום שקל לגור בו. גם מי שאוהב את ירושלים, (ובוודאי מי שאוהב אותה פחות), מעיד על תחושה של כובד ודחיסות. המטען ההיסטורי והלאומי קורא אלינו מן הרחובות ומן האבנים, הופך את העיר למקום שבו אין מנוס מלהיות חלק מן ההתרחשות ההיסטורית והלאומית, מקום שבו אי אפשר סתם כך לגור ולהתבונן על המתרחש מן הצד כמי שאין הדברים נוגעים לה.

ברומן "תמול שלשום" מתאר עגנון את קורותיו של יצחק קומר, שעשה מעשה ציוני שלא רבים עשו בשעתו ועלה ארצה. ירושלים שבתוכו היא זו שדחפה אותו אל המסע לארץ ישראל, אך כאשר הוא מגיע ארצה, הוא משתוקק להיות יהודי אחר, להשיל את ירושלים מעליו:

כל זמן שהיה יצחק דר בחוצה לארץ, היה שומר שבת ומניח תפילין ומתפלל בכל יום, כמצוות אנשים מלומדה. משעלה לארץ ישראל, תלה את תפיליו על היתד ופרק שאר המצוות מעל צווארו, לא שמר שבת ולא התפלל. משניטל ממנו מוראו של אביו ניטל ממנו מוראו של אביו שבשמים. צעיר היה יצחק ומחשבות הרבה לא חישב עם קונו, כרוב חברינו באותם הימים. משעלה לירושלים התחיל משתנה. פעמים על ידי עצמו ופעמים על ידי אחרים. כגון שעשה עם צבעי ירושלים והגיע זמן תפלת מנחה ועמדו הצבעים להתפלל הניח אף הוא את מלאכתו והתפלל עמהם, ואם אכל עמהם כזית פת היה מצטרף לזימון ומברך אחר מזונו.
תמול שלשלום, עמ' 197-198

קומר מיטלטל על הציר שהיום אנו קוראים לו כביש מספר 1 – הדרך בין תל אביב (יפו של אותם ימים) לבין ירושלים. הוא שואף להתחיל את חייו מחדש ביפו החילונית, החדשה, זו שמנסה להתנער מכובדו של האבק הירושלמי, לממש את חזונו הציוני הפועלי, ופשוט לחיות. אבל משהו דוחף אותו מזרחה, אל עבר ירושלים והמועקות שלה, ירושלים היותר יהודית והפחות ציונית. ואולי הכוח שמניע את קומר לעלות מיפו לירושלים הוא גם זה שהניע אותו לכתחילה לעלות לארץ ישראל – וזוהי הידיעה שלו שאף על פי שנולד, "מתוך קטסטרופה היסטורית .. באחת מערי הגולה" למעשה, כמו עגנון שהגה אותו וכמו כולנו, הוא נולד בעצם בירושלים.
מה עושים קומר וחבריו כבילוי השבת שלהם ? מטיילים בעיר, ואם תחשבו שטיול הוא בילוי קליל שנועד להפיג את לחצי השבוע, שימו לב לתיאור המסלול:

פעמים מסבבים את החומה ואת שבעת שעריה, ופעמים יוצאים משער שכם ובאים למערת צדקיהו, שבה ברח צדקיהו המלך מפני הכשדים, והיא הולכת מתחת לאדמה עד ליריחו. וכנגד מערת צדקיהו רואים את חצר המטרה שהיה ירמיהו הנביא חבוש שם, ושם הבור שהשליכו בו את ירמיהו והסלע שעליו ישב ירמיהו והיה מקונן על החורבן. ומשם הולכים ובאים לשער הפרחים, ששם חנה נבוכדנצר מלך בבל כשבא על ירושלים להחריבה, ומשם כבש טיטוס הרשע את ירושלים …
תמול שלשום, עמ' 178

טיול שבת תמים בירושלים הופך למסע שורשים אל מקורותיו של הסבל היהודי. אלא שבשלב מסוים דומה שקומר מקבל על עצמו את עול אהבת ירושלים בהכנעה. כאשר הוא מניח לאהבת ירושלים להשתלט עליו הוא יכול לראות מחזה פשוט של שקיעה בערב שבת, ולהתרגש ממנו כאילו הוא מעמד הר סיני ממש:
ביותר מתרגש היה יצחק בערבי שבתות, כשהעיר מפסקת משאה ומתנה ומבהיקה מאור השבת. זה אור השבת שזיו הדרו מבהיק אפילו בדורות המקולקלים. החמה עדיין לא גמרה מהלכה ברקיע, אבל למטה מן השמים, בארץ מתחת שינוי גדול כבר ניכר. האוירים מתחלפים וכמין חדוה סמויה באה ועולה. כל החנויות ננעלות וכל עסק של חול נפסק. חוצות ירושלים נתרוקנו מן העגלות ואדמת הקודש שרויה בדממה. גלגל לא מנסר ושוט לא מצליף חללו של עולם דומם. ודומיה קדושה מתלקחת מדממת העיר.
תמול שלשום, עמ' 199-200

כמו יצחק קומר, כך גם רבים מאיתנו נעים רצוא ושוב על כביש מספר 1, בין החילוניות והמודרנה שבמערב, לבין הרגש הלאומי העמוק שנמצא במזרח. לא כל אחד יכול או רוצה לגור בירושלים, לא כולם אוהבים אותה, אבל קשה להישאר אדישים אל מולה. המחלוקות הפוליטיות שמלוות אותה גם הן מעיבות על היכולות פשוט לאהוב את ירושלים.
לאחרונה הזדמן לי להשתתף בחוויה מרגשת של הנחת תפילין קבוצתית לבני מצווה מקהילתי, קהילת יוב"ל בגדרה, שהתקיימה בקשת רובינסון בירושלים (הכותל הדרומי). חמשת בני המצווה הגיעו עם משפחותיהם – אחים ואחיות, אמהות ואבות, דודים ודודות, סבים וסבתות, לתפילה בכותל באווירה הירושלמית, בצילם של השרידים ההיסטוריים של בית המקדש. סביבנו התקבצו מניינים-מניינים של בני ובנות מצווה מכל רחבי הארץ והעולם – כל אחד בנוסח במבטא ובניגונים המיוחדים להם. לא הייתה דרך אחרת לפגוש אותם חוץ מאשר להגיע לכותל. ברגעים שלפני תחילת התפילה "גלגל לא ניסר, ושוט לא הצליף, חללו של עולם דמם". ואז התפנינו לפתוח את התפילה בשיר אהבה לירושלים.