השבוע הופיע באחד מהאתרים היהודיים החשובים בארה"ב מאמר מרתק. שאלו 17 רבות ורבנים, מכל הזרמים, מה לדעתם האיום הגדול ביותר העומד בפני העם היהודי. התשובות היו מגוונות, אך כמעט מחצית מהמשיבים הגדירו את הבעיה המרכזית כאפתיה. חוסר אכפתיות.
המסורת שלנו, התרבות שלנו, הזהות היהודית שלנו פשוט לא מספיק חשובים עבורנו. ולמען האמת, האפתיה הזו אינה מוגבלת רק לנושאי הזהות והמסורת שלנו. העולם סביבנו רוגש וגועש, ואנחנו במקרים רבים בוחרים להעביר ערוץ, להתעלם מעובדות, לא לקרוא את הכתבה ובעיקר – לא לפתוח את הלב ולא לקחת ללב. הצרות רחוקות מדי, גדולות מדי, קרובות מדי, רבות מדי – בואו נתכנס אל תוך מרחב הנוחות שלנו ונקווה שהן ייעלמו באופן פלאי.
ארנה קזין בספרה "על הנוחות" מביטה על החברה הישראלית, וטוענת שהפכנו מתרבות של "אני כבר אנוח בקבר", המקדשת את העבודה והמאמץ, לתרבות שרואה בנוחות ערך מרכזי. המטרה שלנו היא שיהיה לנו נעים, מפנק ונוח. ובעצם – מה כל כך רע בחיפוש אחר הנוחות? האם צריך לסבול? להסתגף?
ודאי שלא, אך הנוחות עלולה להרדים אותנו. נוחות מנוגדת ליצירתיות. אנחנו מוצאים פתרונות כשמשהו קשה לנו או מטריד אותנו. ככל שנוח לי יותר בבית, כך אני מסתגרת בו. כל כך קל לצפות בסדרת דרמה ברצף מול הטלוויזיה על הכורסא, הרבה יותר קשה לשים לב מה הדרמה המתרחשת מחוץ לסלון שלי. הרבה יותר נוח להשתמש בכלים חד פעמיים, לנסוע ברכב, לקנות בגדים בזול, לקבל בפיד של הפייסבוק רק הודעות של אנשים החושבים כמותי – אך הנוחות הזו עלולה להרדים את החוש המוסרי שלי. מה המחיר החברתי והסביבתי של הנוחות שלי? מי משלם אותו?
קשה לפעול למען תיקון עוולות ומצוקות, מתוך אזור הנוחות שלי . לפעמים, הנוחות שלי מקשה עלי אפילו להבין את המתרחש בתוכי וסביבי.
בפרשה שלנו, ישנה קבוצה גדולה מאוד של אנשים הלכודים בתוך דפוסי התנהגות נוחים ולא מוסריים – האנשים הסובבים את נח. המדרש (בראשית רבה ל ז) מספר לנו כי נח היה נוטע ארזים 120 שנה, ומזהיר אנשים מהמבול שיבוא ויתרגש על העולם. אך האנשים טענו שהמבול יבוא על ביתו של אדם כזה או אדם אחר, סירבו להבין את גודל האסון המתקרב ובא וסירבו לשנות את דרכיהם. הסוף ידוע. אלוהים ביצע "התחל מחדש" לאנושות.
בואו נחשוב רגע על נח בתיבת נח. לא היה לו קל או נעים בתיבה, ולא הגון לומר שהוא קידש את חיי הנוחות והפינוק. אבל הדימוי של אנשים הסוגרים את עצמם בתיבה כאשר בחוץ סוער וגועש הוא דימוי מטריד.
אני מסכימה עם הרבנים שרואיינו בכתבה ההיא. כל כך נוח להיסגר בסביבה בטוחה ונעימה, אבל זוהי התנהגות מסוכנת. האדישות למתרחש סביבי, האפתיה לעולם שסביבי, לשכנים שלי, לקהילה שלי, למתרחש בנפשי, לתרבות שלי – היא אחת הסכנות הגדולות לנו כבני אדם יחידים, לנו כעם היהודי ולאנושות בכללותה.
אני מזמינה אתכם לעשות השבוע הקרוב דבר אחד לא נוח – בואו נאמן את שרירי המאמץ והיצירתיות ונזכיר לעצמנו שאנחנו מתפללים לחברה צודקת ומתוקנת, ולאו דווקא לתחושת פינוק ונוחות. גם אם זה לא תמיד נוח.
שבת שלום