השנה, יותר מאי פעם בעבר או לפחות מאז קמה מדינת ישראל לפני 76 שנים (כמעט) נשאלת השאלה למה סדר? איך יהיה הסדר השנה?
למה, כי כיהודים יש לנו מחויבות גדולה לתאריכים. להיסטוריה ולזמן. אנחנו עם שמוגדר למעשה ע"י הציווי לזכור. לזכור את מצרים. לזכור את עמלק. לזכור את הנפלאות שעשה לנו האלוהים. לזכור את היופי. לזכור את הכאב. ולשאת אותו אתנו.
זה המשא הכבד שלנו, שהופך אותנו לעם. אי השכחה. החובה לזכור. והחובה לבנות על סמך הזיכרון הזה עולם ראוי יותר.
בחיבורו הקנוני "זכור" דימה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי את הזיכרון היהודי למעבדת כאב המאוכלסת בטקסים, ריטואלים, מסורות ומנהגים. תכליתן איננו חיפוש הסבר סיבתי לאירועי העבר, אלא ניסיון לחלץ מהם פשר ומשמעות. "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אמרו חז"ל והוסיפו את המאמר הזה לתפילה. ולא מפני שפצחנו במרד אבוד מראש נגד אימפריה עוצמתית. היריב הגדול של היהודים הוא השכחה, טען ירושלמי, עד כדי כך שאימת השכחה זהה לאימת המוות.
ואני מזכיר את הדברים האלה כי רבים מאתנו תהו בימים שלקראת חג הפסח אלו אם לקיים את הסדר הבא עלינו לטובה/לרעה. איך אפשר לחגוג את חג הדרור, והחופש כשרבים כל כך מאחינו ואחיותינו שבויים מתחת לאדמה. במצב ששום מזוזה או סימון משקוף לא מונע מהשכול לדפוק על דלתות הבתים, כמו שהיה לאמותינו ואבותינו ערב צאתם ממצרים. כשיקירינו יושבים על הגבול ואף מעבר לו ומגינים עלינו, כשלאלפי משפחות אין כרגע בית שאפשר לחזור אליו?
איפה הדרור ואיפה החרות?
אבל לי נדמה, ואולי כאן אני חושף משהו מהאופי המסורתי שלי לפעמים, שיש דברים שפשוט עושים, כי כך נהוג, כי זוהי המסורת. זוהי הפעימה של הלב שלנו. כי זו המחויבות שלנו לזיכרון היהודי. ובעיקר כי זו המחויבת שלנו כיהודים ובעיקר כבני אדם לערך הגדול והנעלה מכולם – ערך החירות והזכות של כל בני האדם באשר הם לשאוף אליו.
בית, וחופש ודרור הם לא דברים מובנים מאליהם. הם רעיון רוחני ומוסרי היוצא כמעט נגד חוקי הטבע החברתי, הם רעיון ואידיאל שצריך להיאבק עליו יום יום, גם כשהוא נמצא בכף ידינו ממש, כי בכל דור ודור יהיו מי שירצו לקחת מאתנו את החירות והזכות שלנו להגדרה עצמית – בין אם מדובר באויבים מבחוץ או יריבים מבפנים. ואם לא נזהר, ואם לא נשמור על הגחלת הזאת, אם לא נזכור את מהות העבדות במצרים ואת מהות הזעקה לחופש – הם יצליחו לקחת אותם מאתנו שוב.
ולכן, אל מול הכאב הקשה מנשוא שאנו חווים היום, חובתנו היא להמשיך ולחיות. ולזכור. ולפעול. ולהיאבק. ובמקביל גם להאמין בתקווה וביופי. להיאחז בקיים וביש, ואז שוב לחיות ולחיות ושוב לחיות.
לכן, למרות הקשיים, ערכנו את הסדר, לא מעטים יצקו בו את התכנים הנכונים להם. הוציאו את המאולץ, הכניסו את הכאב, והעצב, והייאוש אבל גם את התקווה. אבל ערכו את הסדר. והיו גם שלא שכחו לפתוח את הדלת לכל דכפין ולקבל אותו בחום ובחמלה , גם ובעיקר אם הדכפין הינו אנחנו.
שבת שלום וחג פסח שמח – עם תקווה שכשם שנגאלנו בניסן גם נגאל במהרה בניסן