השנה, כמו במרבית השנים האחרונות, צרוף הפרשות 'אחרי מות' ו'קדושים' סמוך לחיבור שבין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, כשם שפרשת 'אחרי מות' (נדב ואביהוא) מובילה לפרשת 'קדושים תהיו'.
בספרה "טוהר וסכנה" מדברת מרי דגלס על המושג קדושה בספר ויקרא. אחד ממובניו של השורש ק.ד.ש הוא הפרדה, ומכאן צומחת תפישת הקדושה כשלמות וכלילות. חלק נכבד מספר ויקרא מוקדש לתיאור מקיף של השלמות הגופנית הנדרשת מכל הבא במגע עם המקדש, המזבח. הכהן הגדול חיב להיות כליל השלמות, אסור לו לבוא במגע עם מת. כל ההפרשות הגופניות מטמאות.
"רעיון השלמות הגופנית מגיע לשיאו לא רק בהקשר הדתי והבית מקדשי, אלא גם בעת מלחמה. הצבא, הלוחמים לא יכלו לנצח ללא ברכת ועזרת האל. הלוחמים היו צריכים להיות מקודשים במיוחד. על המחנה הצבאי שמרו מכל משמר לבל יקבל טומאה, כפי שדאגו שלמזבח לא תתקרב טומאה.
ההוראה הכללית "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" גורמת לנו להסיק שהשלמות מייצגת את הקדושה. קדושה דורשת מכל היחידים לדבוק במעמד שהם משתייכים אליו. הקדושה דורשת גם שלא לערב קטגוריות ומעמדות שונים זה בזה. קדושה משמעה הקפדה על ההפרדה בין קטגוריות הבריאה. היא תלויה אפוא בהגדרות, בהבחנות ובסדר נכונים. להיות קדוש, על פי פרק י"ט, משמע להיות שלם, להיות אחד" (טוהר וסכנה ע"מ 76 ). יושר והגינות כקדושים בניגוד להונאה ורמאות. אסור לקלל את החרש, לשנוא את אחיך. להיות בן אנוש קדוש פירושו להיות בקשר עם האל, וזאת באמצעות חוקים ובדרך מסוימת. ולפיכך בהפרדה מסוימת מהאלוהים.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (שם ט"ז א'-ב').
לא עוד כניסות פתאומיות ואינטימיות אל קודש הקודשים. אף אחד, זולת הכהן הגדול, לא יכנס עוד לקודש הקודשים. גם הכהן הגדול יכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, להקטיר קטורת לפני ולפנים. גם הכניסה החד-שנתית של הכהן הגדול תהיה מבוקרת ומסודרת בכללים נוקשים וברורים. לעולם לא תהיה קרבה אנושית מתפרצת וסוערת כמו קרבתם של נדב ואביהוא, כי זה מסוכן. זה מטשטש את הגבולות של הקדושה. בקבלה ההתייחסות אל הספור הזה של נדב ואביהוא היא של הוספת אהבה על אהבה: נדב ואביהוא רצו להשפיע אהבה כה גדולה על האל עד שהאל בעצמו חש אהבה עזה ולקח את נשמותיהם מתוך אותה האהבה. כפי שנדב ואביהוא עברו את הגבול שבין אדם למקום כך גם האל עבר את הגבול שבין המקום לאדם. בפרשה שלנו, שלא כמו בפרשת שמיני, ההתייחסות אל מותם של נדב ואביהוא היא כאל מות קדושים. הם הביאו לנו במותם את יום הכיפורים שהוא יום הכפרה בין עבירות שבין האדם למקום, כמו גם לעבירות שבין המקום לאדם.
אחרי מות שני בני אהרון באה רשימה ארוכה של מסקנות (שם פרקים ט"ז ואילך). הן כוללות איסור על שיכרות בשעת עבודת ה', רשימה מפורטת של חוקי מוסר בתחום המין, ובסוף מעין מרשם לחיי קדושה, שהם הנותנים משמעות לחיינו על פני האדמה.
פרשת 'קדושים' נותנת לנו את הכלל הגדול בתורה והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם י"ט י"ח). בתוך הקשרו מהווה הפסוק חלק מן התנאים הדרושים למילוי המצווה הפותחת את פרק י"ט שבספר ויקרא: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
הקדושה, כמוה כאהבה, אינה מופיעה כאן כסיסמה, אלא כקו מנחה בחיי היום יום. הדרישה לאהבה מופיעה שמונה עשר פסוקים לאחר הצהרת הפתיחה 'קדושים תהיו'. האהבה היא שיאה של הקדושה, לאחר קיום מצוות בחיי המעשה והיום יום, מצוות ההופכות את האהבה לאפשרית ומציאותית. איך אפשר לצוות על אהבה בעזרת חקיקה? האמנם רגשות הם דבר שאדם יכול להתאמן בשליטה עליהם ויכול להתמסר להם או להפטר מהם כרצונו? נדמה לי שהמסר שאנו מקבלים מהפרשות 'אחרי מות' ו'קדושים' הוא בדיוק המסר הזה – שרק דרך שליטה עצמית על הרגשות שלנו, ולו גם על האהבה העזה והסוחפת ביותר, נגיע לחירות אמיתית, למקום של בחירה אמיתית; רק משם נוכל להגיע למצב של קדושה. ברגע שאין גבולות גם באהבה, יש כאוס ובלבול ואובדן דרך וזהות. רק בתוך גבולות וחוקים משותפים לאלוהים ואדם, יכול האדם למצוא חירות אמיתית ומתוכה – קדושה.
חכמי הקבלה, שהקימו את מרכזם במאה ה-16 בצפת, ניסחו הצהרה מיוחדת שצריך לאומרה לפני כל תפילה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך". רק לאחריה ראוי אדם לעמוד מול הקדוש ברוך הוא בתפילה.
הלואי ונשכיל ונצליח למצוא את הקדושה בתוך המציאות הקשה של ההפכים: יגון ושכול לצד השמחה והתקומה.
(הרעיונות בדרשה בחלקם מבוססים על דברים של ארי אלון ופינחס פלאי)