מהי המשמעות של קדושה זו?
למה היא מחייבת אותנו?
בדבריו של ה' למשה אנו קוראים: "לא תקום ולא תטור את בני עמך,
ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, יט, יח).
המצווה 'ואהבת לרעך כמוך', הינה המצווה הידועה, הפופולרית והמצוטטת ביותר ברחבי התנועה הרפורמית, סידוריה וכתביה השונים.
בבדיקה מדגמית של סידורים שונים של התנועה הרפורמית, על גווניה השונים, שיצאו לאור במאתים השנים האחרונות, מצאתי כי אין פסוק או מצווה החוזרים ומופיעים יותר מהמצווה 'ואהבת לרעך כמוך', בדרך כלל ללא הסיומת, 'אני ה".
אין בכך כדי להפתיע אותנו, שכן אנו גאים בכך שתנועתנו הדגישה ומדגישה תמיד את היחסים שבין אדם לחברו כראשונים במעלה בחשיבותם הדתית, החברתית והמעשית.
להבדיל, זהו גם הפסוק המצוטט ביותר בברית החדשה, שם הוא מופיע שמונה פעמים .
בבדיקה מדגמית, שערכו עבורי תלמידי הסמינר הפרסבטריאני (תלמידים לדוקטורט בנצרות וכמרים מוסמכים), זהו גם הפסוק המצוטט ביותר בתפילה בכנסיות שלהם.
המצווה 'ואהבת לרעך כמוך', ניתנת לנו, בני ישראל, בהר סיני, כחלק מדרשה ארוכה, העוסקת בשאלה חשובה ורלוונטית ביותר:
שאלת הקדושה החלה על עם ישראל, ושאלת משמעותה של קדושה זו לגבי האדם, כל אדם, ולגבי עם.
הדרשה נפתחת כידוע לכולנו, באמירה שהיא בעצם נושא הדרשה, 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם' (ויקרא יט, ב, ובדומה גם בויקרא יא, מד-מה, כ, ז, כו, וכן בבמדבר טו, מ).
בתורה בכלל, ובספר ויקרא בפרט, מתייחסת הקדושה בדרך כלל לזמן (שבת, חג ומועד), למקום ולחפץ. כאן היא מופיעה במשמעות שונה.
החובה המוטלת עלינו כיחידים וכעם להידמות לה' – אני, ה', קדוש ולכן אתם צריכים להיות כמוני – מיוחדת במינה.
לכאורה, כוונתה ברורה ביותר, והיא נושאת בתוכה הוראות ברורות מאד, המופיעות כמצוות לאורך כל הפרק. אנו מצווים לדבוק בקדושה דרך חברות בקהילה קדושה. 'קדושים תהיו', אין משמעותו חיים בבידוד מזהיר ומוגן, אלא חיים כחלק מקהילה קדושה, קהילה בה קיימת דאגה לזולת, קבלה של הזולת, איסור על נקמה ונטירה, בצד מצווה לאהבת הזולת. כל זה כביטוי הנעלה ביותר לקדושת עם ישראל ולקדושתנו כבני אדם. הדאגה לזולת המתבטאת בכיבוד אב ואם, בשמירת שבת, וברשימה ארוכה של מצוות שבין אדם לחברו, זו שיאה של הקדושה.
אנו מצווים על שמירת החוק כפשוטו ועל אי ניצול כוחנו לרעה, 'לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר' (ויקרא יט יג). אבל אנו מצווים ונדרשים להרבה יותר מאשר לשמירה הפשוטה על החוק. אנו מצווים לפעול למען החלש בחברה, דרך מתן צדקה לעניים, הקפדה על לקט, פאה ושכחה, ומצוות נוספות.
שיאו של העיסוק במצוות שבין אדם לחברו, שיא השיאים הבלתי מושג, מופיע במהלך הדרשה באמירה, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
ואם לא די בכך, דרישה קשה הרבה יותר מופיעה בסוף פרק יט, והיא "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם' (שם, פסוק לג).
לא רק את הרע, את החבר, את השכן, את היהודי, האח לי, אני מחויב לאהוב ולהתחשב בו ובצרכיו, באותה מידה בה אני מתחשב בצרכי ובדרישותי שלי, אלא גם בזר, בשונה באחר. אין זו דרישה קלה כלל ועיקר, אך כזו היא פרשת 'קדושים'. אנו מצווים לדבוק בקדושה המתבטאת בעיקר ביחס שלנו לאחר. האחר הוא גם הגר, הזר השונה. עלינו לזכור זאת כי גם אנו היינו כאלה לאורך ההיסטוריה שלנו.
עד כאן הדברים פשוטים, לכאורה. לא לחינם הם אהובים על חברי תנועתנו ומצוטטים על ידם ברחבי העולם כולו.
אבל, וברשותכם 'אבל' גדול, ואת זה יודע כל מי שהתנסה בחיי מעשה בקהילות התנועה בארץ ובעולם. הפה והלב לא תמיד שווים. לא כל מה שאנו אומרים מעל במת בית הכנסת תואם את הדרך בה נוהג בית הכנסת.
לא פעם ולא פעמיים אנחנו מתקשים לשמור גם על הרמה הבסיסית הנדרשת על פי 'קוד הקדושה' המופיע בפרשת השבוע, הרמה של 'לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר'. לעתים קרובות מידי אנחנו שוכחים את המצווה, במיוחד כשמדובר ב'גר החי בתוכנו', שכן מטבע הדברים הוא חלש יותר וקל יותר להלין את שכרו ואף לעשוק את זכויותיו.
אודה ואומר: לדרישה הגבוהה והמופלאה של אהבת הגר כמוני, וגם של אהבת הרע כמוני,
התייחסתי תמיד, כאל אמירה יפה, אך יד על הלב – זו היא שאיפה בלתי מושגת.
חייב אני להודות שבכל פעם בה אני שומע את הקריאה הנשגבה כל כך, 'ואהבת לרעך כמוך', חולפת בי המחשבה: האמנם, האמנם אנו מסוגלים לכך? האם באמת אורחות חיינו ונוהגינו בחיי המעשה מתירים לנו את הקריאה הנשגבה הזו? האין בשירה החוזרת ונשנית בכל תפילה של 'אמר רבי עקיבא …. ואהבת לרעך כמוך', בבחינת 'אחת בפה ואחת בלב'?
והלואי ונצטנע מעט ונסתפק בשמירה על המעט, ונחדל להטיף למירב.