וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה' . וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
(מלכים א' י"ט 12-11)
הפסוקים האלה לקוחים מתוך התגלותו של האלוהים לאליהו בהר חורב, והם מהפסוקים האהובים עליי בתנ"ך כולו.
נזכרתי בהם כשקראתי שוב את פרשת "אחרי מות":
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת . בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ויקרא ט"ז 4-2)
כך נפתח הטקס השנתי – טקס הכפרה של יום הכיפורים שבו עוסק חלקו הראשון של פרשת אחרי מות.
פעם בשנה נכנס אהרון (או הכוהנים הגדולים שבאו אחריו) אל קודש הקודשים. רק פעם בשנה. והרגע הזה הוא רגע גורלי וקדוש, ועל כן יש להקריב קורבנות – פר ואיל. ויש ללבוש בגדים מיוחדים, לבנים. ויש להתקדש ולהתרחץ. רק אז ייכנס הכהן הגדול אל הקודש. אל קודש הקודשים.
בחוץ עוד יתרחשו דברים רבים: יוקרב פר ויובאו שני שעירי עיזים – אחד יוקרב לחטאת ואחד יישלח לעזאזל המדברה. והכהן שוב ושוב יבקש כפרה בעד עצמו ובעד ביתו ובעד העם. ותהיה התכנסות גדולה ועם רב. תהיה דרמה ויהיה רעש, יהיו דם ואש ועשן המזבח.
אבל לפני זה – לפני זה יבוא אהרון אל הקודש. רק הוא, לבדו, מול האלוהים. יהיה לו רגע של שקט ושל ריכוז. דממה דקה. הכוהן מול ארון הברית. הכוהן מול האלוהים.
יש כל כך הרבה רעש מסביבנו. כל כך הרבה לחץ. ולא רק עכשיו, כשאנחנו בעיצומה של מערכה כבדה, עוד לא התאוששנו מאירועי השבעה באוקטובר, וכל תחושת הביטחון שלנו מעורערת. לא רק עכשיו הכל רועש, אלא בכלל, בחיינו. משימה רודפת משימה, מטלה רודפת מטלה. והכל צריך להיות מידי, מהיר, בזריזות (שלא לומר – בחיפזון).
ואז אני קוראת את הפסוקים העתיקים האלה, הרבה לפני שתורות המזרח הגיעו למחוזותינו.
היום הזה, יום הכיפורים, היה בוודאי יום מלחיץ מאוד, הן עבור הכוהן והן עבור העם. קל להתבלבל בו. קל להילחץ ולהתעצבן. קל לאבד ריכוז. ועל כן מצווה התורה על הכוהן הגדול, לפני שהכל מתחיל, לקחת לו רגע של שקט לעצמו. היום אנחנו קוראים לזה מדיטציה. רגע אחד של שקט.
יש הרבה מה ללמוד מזה.
בוודאי שלפני רגעים גורליים כדאי לנו לקחת לעצמנו, כמו הכוהן הגדול, רגע של שקט וריכוז – סגורים בחדרנו או ישובים על ספסל מול נחל הירקון.
אבל אולי לא רק שם. אולי בכל עת בה אנחנו מוצאים ומוצאות את עצמנו נלחצים, או אולי אפילו לפני כן – כשאנחנו צופים שסיטואציה מסוימת תהיה מלחיצה – ניקח לנו רגע של דממה דקה. "לךָ דומיה תהילה" אומר ספר תהילים.
בתוך הדממה אנחנו מוצאים שוב את עצמנו, את הכוחות שלנו. את היכולות שלנו. את הביטחון, האומץ והנחישות. אולי גם קורטוב של שלווה. מתוך הדומיה מציפה את לבנו האמונה באלוהים. מתוכה עולה ומתפשטת בנו גם אמונה בעצמנו.
שבת שלום!