סוגיית שפיכות הדמים מטופלת גם היא בפרשה על ידי ערי המקלט וכן גם סוגיית מעמדן של הנשים כיורשות נחלה, בסיפורן של בנות צלופחד.
'מטות', 'מסעי' ו'דברים' הן שלוש פרשות הנקראות בתקופת "בין המצרים" – התקופה שבין י"ז בתמוז לט' באב. לא בכדי עוסקות שלוש פרשות אלו בסוגיית ארץ ישראל, כפתיח לאזכור החורבן וגלות עם ישראל. שיח הברית שבין ה' לישראל מודגש ביתר שאת ומניח יסודות להשלמה עם מציאות החורבן הפיסי והרוחני. חורבן בית ראשון נגרם בשל עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות ועל פי המסורת חורבן בית שני בשל שנאת חינם.
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לה לג-לד).
רש"י מפרש את "לא תחניפו" – לא תרשיעו, כתרגומו: "ולא תחיבון". לכאורה נראה ששכינת ה' נמצאת בארץ והיא נחלת העם על אדמתו. כך גם כותב שו"ת מהרי"ט (רבי יוסף טראני, מאה 16): "ולא תחניפו את הארץ ולא תטמא הארץ ואמרו בספרי מגיד ששפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שמסתלק מישראל" (חלק ב – אורח חיים סימן ח ד"ה).
עם זאת, בקריאה מעיינת יותר נראה מפסוק לד כי טומאת הארץ היא טומאת האדם; ה' אינו שכינה חיצונית במובן מטאפיסי לעם ישראל, כי אם עם ישראל עצמו…. כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לאור כך נשאלת השאלה מה חשיבות ארץ ישראל במובן האמוני- דתי? כיצד משליכה משמעות זו על הימצאות ההתנחלויות ומאבק הימין על שלמותה של ארץ ישראל מכוח נוכחות ה' כשכינה בתוכה? ואף יותר מכך, האם ההתנהגות החברתית והמציאות הקשה כיום יכולה להביא את חורבנו השלישי של עם ישראל על אדמתו?
כך כתבו הרמב"ן ואבן עזרא על פסוק לד:
רמב"ן – ויקרא פרק יח פסוק כה כותב על חשיבות ארץ ישראל: "…אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ' כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ… והנה הארץ, שהיא נחלת השם הנכבד, תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות:"
הרמב"ן, בדבריו, מקדש את הישיבה בארץ ישראל ואף מכלילה בתרי"ג מצוות. הרמב"ן אף מחמיר בעונשים על חטאים הנעשים בארץ ישראל יותר מאשר בגלות. בהציגו את חשיבות הארץ הוא מניח שנדרשת מיושביה התנהגות חברתית נאותה, מזהיר משנאת חינם ומשפיכות דמים. הוא אינו מקדש את אהבת הארץ בלבד, אך גם אינו דורש יישובה וכיבושה בכל אמצעי. הרמב"ן מניח במצוות ישוב ארץ ישראל יסודות קיומיים המושתתים על יחסי אנוש ועל חברה המושתתת על צדק וקדושה שבין אדם לחברו.
אבן עזרא במדבר פרק לה מסביר את משמעות המילים:ולא תטמא – החנופה את הארץ, או הוא ציווי, בעבור כי אני שוכן בתוכם, ולא לכבוד הארץ, רק לכבוד בני ישראל, על כן אמר שוכן בתוך בני ישראל.
אבן עזרא, בדומה לרמב"ן, מקדש את ארץ ישראל בגלל בני ישראל ולא בגלל הארץ עצמה.
אין ספק כי פסוקים אלו, העומדים במרכז השיח הציבורי גם של ימינו ומפורשים איש איש לביתו ולתפיסתו, דרושים עיון והבהרה.
הפטרת פרשת "מסעי", מתוך ירמיהו ב', משלימה את הדיון בפרשה. ההפטרה מתארת את החנפת הארץ ואת טומאתה בידי ישראל. היא מתארת את הקלות ההלכתית של מובילי הציבור בממלכת ישראל, לשפיכות דמים ולהתרת דמם של מקבלי ההחלטות ומחזירה את לב הדיון שבפרשת 'מסעי' אל שולחננו: לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית (ירמיהו ב' ל). טומאת הארץ היא אינה טומאת ה'. אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ (שם לג). טומאת הארץ היא טומאת האדם ביושבו בה.
רצח, אונס, גניבה, מריבה וחוסר כבוד שבין אדם לאדם, מציאות של הורים מכים, ילדים רוצחים את הוריהם ועוד כהנה וכהנה… (ירמיהו ב', יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: הפילוג המקראי הוא כמראַה לפילוג החברתי דתי שלנו היום. שפיכות הדמים היא הקלות בה אנו פונים הצידה או עוצמים עין ברואנו את עוניי אזרחנו לצד שחיתות השלטון. (ירמיהו ב', יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: הכרסום הבלתי פוסק באמון ובאמונה אינו מותיר אצלי אופטימיות באשר ליכולת התיקון.
ובזאת עלינו להאבק. להאבק למען התשובה. התשובה לשאלות החורבן החברתי, להעדר היצירה המאחה טומאה בקדושת הצדקה, הצדק החברתי ותיקון העולם. על ידי מתן הזדמנות שניה לרוצחים בשגגה באמצעות ערי המקלט אנו מבינים את חומרת שפיכות הדמים והקורבן האנושי. גם באמירה חוזרת מפרשת 'פנחס', מצביע ה' על הצורך לראות בשיויון בין המינים ערך חברתי דרך מתן ירושה לבנות צלפחד בדין.
בסוף הפטרת "מסעי", כמנהג הספרדים, אומר הנביא:
אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה’ בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ (ירמיה ד' א-ב).
הפרשה שלנו, כאמור, היא האמצעית בין שלוש שבתות "בין המצרים" ועל כן מציינת את מרכז התיקון הנדרש, המחשבה הפנימית באשר למקומנו ולירושתנו. קדושת הארץ היא בקדושת האדם. ביכולתנו לראות את הטומאה החברתית ולטהרה בקדושה ולא בשפיכות דמים. לכבוד בני ובנות ישראל.