בתקופתנו, אנשים שהגיעו לבגרות מינית ממשיכים לחיות תחת מרות הוריהם שש שנים נוספות – מגיל 12 עד גיל 18. הדעה המקובלת היא שלפני העידן המודרני, עם שינויי הגוף, ילד או ילדה נחשבו מיד כבוגרים לכל דבר. לא הייתה תקופת ביניים – מאותו שלב הבחור\ה יכולים היו להתחתן ונחשבו אחראים למעשיהם בעיני החוק.
האם הדבר נכון ביהדות? המקורות שלנו מסמנים את גיל 13 לבנים כגיל שאדם חייב לקיים מצוות (אבות ה:כא) במקום אחר במשנה נאמר: "בת שתים עשרה שנה ויום אחד – נדריה קיימין, בן שלוש עשרה שנה ויום אחד – נדריו קיימין" (משנה נידה ה:ו). אמנם, גם בנים וגם בנות מסוגלים לשאת באחריות מגיל מסוים, אך הגיל שונה לבנים ולבנות.
בתחילת של פרשת השבוע, פרשת "מטות", נמצא ציווים העוסקים בחובתן של קבוצות שונות לקיים נדר שנדרו מול האפשרות לביטול את הנדר. אִישׁ כִּֽי יִדֹּר נֶדֶר לַֽה' אֽוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶֽׂה: וְאִשָּׁה כִּֽי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ (במדבר ל:ג-ד). על פניו נראה שלגבר יש ריבונות מלאה וכשהוא נודר נדר הוא חייב לקיים אותו, לעומת אישה התלויה בגבר הקרוב אליה (אבא או בעל). כשהיא נודרת נדר, אביה או בעלה יחליטו אם היא תקיים אותו או לא.
אבל, אם נקרא את הטקסט יותר בדייקנות, נראה שיש כאן הגדרות לא סימטריות. יש הגדרה כללית של איש בפסוק הראשון. אבל בפסוק השני מתוארת אישה בִּנְעֻרֶֽיהָ. לפי רש"י (צרפת, המאה ה-11), זאת אומרת שהיא לא קטנה ולא בוגרת (רש"י). לפי הרב חיים פלטיאל (צרפת וגרמניה, המאה ה-13), חסר ו' (במילה בנעוריה) מרמז על ו' חודשים בין נערות לבגרות.
אם כך, כנראה שגיל ההתבגרות הוא לא המצאה של העידן המודרני. אבל נראה כאן ש"נעורים" הם תופעה של בנות ולא של בנים.
למרות זאת, אנחנו מוצאים בכתבי הלכה של ימי הביניים התייחסות גם לבנים בענייני התבגרות. הרמב"ם אומר (הלכות אישות ב:יא): הביא שתי שערות למטה במקומות הידועים לשיער, והוא מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול, ונקרא איש. זאת אומרת, יכול להיות שילד הגיע לגיל שלוש עשרה ועוד אין לו שערות – הוא נמצא במצב בין ילדות לבין בגרות, שאפשר לקרוא לזה נערות. הגאון שמואל בן חפני (המאה ה-11, בבל) בעל "ספר הבגרות", פעל להגביל את זכויות הנערים אפילו עד גיל 20 ולמנוע מהם עד גיל זה את החובות ואת הזכויות של איש בישראל.
תיאור צבעוני אף יותר של גיל ההתבגרות אנחנו מוצאים אצל שמואל הנגיד בשירו "כליון הגוף והנעורים":
ובן עשרים אהוב ללב, ואוהב להתפאר ומתהדר לנשים, ויתנאה ויתגאה בכחו.
אני חושבת שהפרשה מעניקה לנו כמה אפשרויות של התבוננות במושג התבגרות.
הראשונה היא הדגש על ההבדלים בין גברים לבין נשים. אם הטקסט המקראי הופך ילד לגבר, אבל מעניק לילדה תקופה שנקראת "נעורים" עד שהיא הופכת לאישה, אולי המסר הוא שישנם הבדלים בהתפתחות בין גברים לבין נשים.
אני אישית דוגלת בשוויון בין המינים, ובכל זאת אני חווה שיש הבדלים בין נשים לבין גברים – חלקם ביולוגיים וחלקם חברתיים. למרות שאני רואה את בני ובנות המצווה כשווים, זכאים ללמוד אותו החומר ולהשתתף בצורה דומה בטקס בבית הכנסת, החוויה שלי עם בנים שונה מהחוויה עם בנות. אני שואלת האם לא עדיף בכל זאת להעביר חוג בני מצווה נפרד לבנים ולבנות – עם הצעה גם לבנים וגם לבנות לעלות לתורה? לצד זה, אני שואלת האם יש מקום לבקש מרב גבר להנחות את אחד המפגשים עם הבנים? האם יש מקום לרב גבר להנחות קבוצת בנות מצווה? רצוי להוסיף לתוכנית "אמהות-בנות מצווה" מפגש של "אבות-בנות".
האפשרות השנייה להבנת הפרשה היא להוריד את העניין המגדרי, ולהתרכז בשתי האופציות של התייחסות לבגרות של ילד או ילדה. על פי הגישה הראשונה, כאשר ילד ממלא קריטריון מסוים – אם זה גיל, הופעת שערות, או הפגנת יכולת קוגניטיבית – הוא עובר מילדות לבגרות. ברגע שקבענו שהוא עובר את הסף, הוא נחשב בוגר לכל דבר. דומה הדבר עבור הבנות. מהצד השני, אולי מוטב להרשות לילדים לעבור תקופת "נעורים" בה הם הופכים עצמאיים בהדרגה כאשר להורה נשמרת זכות וֶטוֹ. אולי אין כלל קשר לזמן, אלא צריך להתייחס לילד\ה על פי דרכו\ה — יש ילדים שלומדים ומתחזקים דרך ניסוי וטעייה, עם שחרור מלא של ההורים, ויש ילדים שנעזרים בעצות הוריהם ובסמכותם.
אכן, גיל ההתבגרות הוא תקופה מרגשת ומאתגרת לנערים ולנערות ולהוריהם. אין תשובות חד משמעיות, אבל לפחות נוכל להתנחם בכך שכבר דורות רבים לפנינו התמודדו עם התופעה!
שבת שלום