מידת השלום מול מידת הקנאות

פנחס, שבו פותחת הפרשה, מציג מודל אחד – מודל שעל פיו נפתרים קונפליקטים באמצעות אלימות קנאית, ללא התפשרות, וגם ללא מחשבה.
אבל הפרשה מציגה גם מודל אחר.
בהמשך הפרשה מונה משה את כל המשפחות, כל "בתי האב", על מנת לחלק ביניהם את הנחלות, כלומר לקבוע איזה שטח אדמה מארץ ישראל תקבל כל משפחה, כאשר העם יכנס אל הארץ המובטחת.
ומה עם משפחה שהיא לא "בית אב"? מה קורא אם אב המשפחה מת ואין לו בנים יורשים? האם בגלל זה לא תקבל המשפחה נחלה?
את השאלה הזו מעלות בנות צלפחד. חמש בנות אמיצות, העומדות על זכותן להימנות בשם, להילקח בחשבון. כדאי לזכור את שמותיהן: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, תרצה.
הן מבקשות דין צדק, ומשה מקשיב. מתייעץ באל שמסכים. הוא קובע, שאם אדם מת ואין לו בנים, נחלתו תעבור לביתו.
שני הסיפורים מציגים, אם כן, שני מודלים של פתרון בעיות – האלימות הספונטנית מול השימוש במילים ומשפט הצדק.
שני המודלים התקבלו, כנראה, על דעת האלוהים. הוא ברך את פנחס והסכים לדרישתן של בנות צלפחד.
אבל אפשר לפרש את דבריו של האלוהים גם בדרך אחרת. הנציב מוולוז'ין (נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר במדבר, עמ' 322). פירש את הברית שכרת האל עם פנחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום", כברית המגנה על פנחס עצמו מפני קנאותו: בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. סכנתו של הקנאי היא שרגש הקנאות לא יעזבו לעולם, ועל כן ברך אותו האל שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. כלומר, על פי פרוש זה, האל מברך את פנחס שילך בדרכי שלום מכאן ולהבא, ומעדיף את דרכי השלום, ולא את קנאותו האלימה של פנחס.
ואנחנו, איך אנחנו פועלים ופועלות כאשר אנחנו נתונים בקונפליקט – באלימות? בכוחניות? בדיון ענייני? או אולי – בויתור?
סביר להניח שהתגובות שלנו תלויות באישיותנו, ומשתנות אצל כל אחד ואחת מאתנו במצבים שונים. אבל כדאי לשים לב שבמדינה שלנו, הרגילה כל כך לפתור סכסוכים תוך שימוש בכוח פיזי, קיבלנו לא-פעם דוגמאות למאבק אחר:
למשל, אנשי "כיכר הלחם" בחרו לנקוט במחאה שקטה אך בוטה, והתיישבו באחד האזורים העשירים ביותר של תל אביב, בכיכר המדינה, מול חנויות היוקרה, כדי להביע את מחאתם נגד התכנית הכלכלית.
למשל, המשפחות החד הוריות, בעיקר אמהות, בחרו לצעוד לירושלים ולהתיישב מול הכנסת, כדי להביע את מחאתן נגד אותה תכנית, שלא מאפשרת להן לחיות ולהתקיים בכבוד.
למשל, המאבק על שחרורו של גלעד שליט באמצעות צעדות ואוהל מחאה בירושלים.
ואלה רק כמה מן הדוגמאות.
הנה – עמידה על זכויות שיש בה אמירה משמעותית. מאבק צודק ונחוש נגד אי הצדק, נגד האטימות המוסרית, ללא שימוש בכוח פיזי, בלי הרס.
כאשר אנחנו מרגישות ומרגישים שנעשה לנו עוול, הקושי הוא כפול: קשה לאזור אומץ, לקום ולדבר, ולהאמין שדברינו יישמעו בסופו של דבר. וקשה גם שלא להיסחף  בלהט היצרים ולאבד את השליטה.
בשבוע הקרוב יתחילו ימי בין המֵצרים, שלושת השבועות לקראת תשעה באב. נזכור, כי על פי המסורת חרָב הבית הראשון בגלל שחיתות מוסרית, והבית השני – בגלל שנאת חינם.
זהו זמן טוב להזכיר לעצמנו שזכותנו, וחובתנו, להיאבק על חברה טובה יותר לכולם, בלי שנאה מיותרת, בלי אלימות מיותרת ומתוך כבוד הדדי. זמן טוב להזכיר לעצמנו את בנות צלפחד, כאלטרנטיבה לקנאות ה"פינחסית" האלימה שמחבלת בנו.
כן יהי רצון.