בפרשת בלק, בלק מפחד מפני עם ישראל, ושלח את בלעם לקלל, מה שכמובן לא מצליח. אבל עוד לפני הקללה שהפכה לברכה, בלעם אומר וחוזר ואומר לבלק – אני יכול להגיד רק מה שאלוהים ירשה לי להגיד. אני לא יוצר דברים מליבי, ולא יכול לבחור בין ברכה לקללה על פי דרישה. יש פה מי שקובע את הכללים.
ביום ההוא, אומר מיכה, יום אחד – כל האלילות הזו תסתיים. כל הסוגים והאפשרויות. וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ לָֽךְ׃ וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ׃ (מיכה ה' 11-13)
בני ישראל גם מתלוננים וגם עובדים אלים ואלילים אחרים. ובלק, הקוסם הזר שאינו משלנו – יודע שהוא יכול לומר רק את מה שאלוהים מאפשר לו. לבלעם יש תלונות על עבודתו הלא ראויה של בלק, לבני ישראל יש תלונות על אלוהים, לאלוהים יש תלונות על בני ישראל.
יש שיטענו שתלונות זה דבר רע. מקלקל את המצב רוח, מעכיר את האווירה, יוצר שליליות באוויר.
יש שיטענו שתלונות זה דבר חיובי. משחרר את הלחץ, עוזר לתאם ציפיות, מאפשר לפעול בצורה נכונה יותר בעתיד.
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו' 8)
אם כולנו נעשה את זה, באמת לא יהיה צורך יותר בתלונות.
אבל בעולם האמיתי שאנו חיות וחיים בו, לעשות משפט, לאהוב (ולעשות) חסד – שתיהן פעולות שדורשות עשייה. דורשות נוכחות. לפעמים אפשר רק להגדיל את האור ולעשות את הטוב, לפעמים צריך להתלונן ולהנכיח את הרע על מנת שיעשו המפשט והחסד. הלוואי ונוכל ללכת תמיד באורו של הרעיון שבמקום להלחם בחושך צריך להגביר את האור. אבל לפעמים צריך ללכת עם הפנס ולהאיר על המקומות החשוכים. להתלונן, לזעוק ולדאוג שיעשו הדברים שראוי שיעשו. אי אפשר רק לקוות שהדבר הנכון יקרה. להתלונן, לא בשביל הכיף בסלון הבית עם החבר'ה, אלא להתלונן כדי לשנות. כדי להשפיע.
שבת שלום