הגיבור של פרשת בלק הוא בלעם הנביא לה' מארץ בני עמו. מהתנהגותו ופעולותיו נראה כי הפיתוי שמציע לו בלק – הן פיתוי חומרי והן בכבוד גדול, מושך את ליבו, עד כדי עיוורון למלאך ה' הניצב בדרכו. בלעם שלפי המסורת רצה לקלל ויצא מברך, יוצר את אחת משירות ההלל לעם ישראל, הנשגבות בכל התורה כולה.
בסיום הפרשה הזאת, כמו בחיים, מי שמקלל ומקלקל הם עם ישראל בעצמם, כאשר הם זונים עם בנות מואב ובעצמם מפרים ומשבשים את התאור הנשגב של בלעם: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: (במדבר כד 5)
הסגידה ליוקרה, לחומר, למין, ולממון, כנראה מעוורת עיניים מאז ועד היום הזה.
והנה, בפתחה של ההפטרה שלנו, מעמיד הנביא מיכה שתי תמונות מנוגדות של עם ישראל. בראשונה מתואר עם ישראל כטל וכרביבים עלי עשב, כלומר מלחלח מעט, כמעט שאינו מורגש ובקושי מעורר תקוה: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: (מיכה ה 6) בתמונה השניה מתואר עם ישראל כאריה בין בעלי החי: כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן. (שם, 7) כאריה יגבר עם ישראל על צריו וכל אויביו יכרתון. ולמרבה הפליאה דווקא ביום הזה אומר ה': וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ: כלומר כשעם ישראל יגבר על שונאיו משהו יקום נגדו ויכרית אותו, ואולי כשיגבר על אויביו הוא ירבה בעבודת אלילים.
עבודת האלילים בהפטרה, כמו בסיפור בלעם בפרשה, היא תאוות הכסף והממון, היא סגידה לאלילי החומר, היא התמכרות להנאות החיים. יציאת מצריים – השחרור מעול בשר ודם מתחוללת בשליחות משה אהרון ומרים. שלושתם ביחד נשלחו אל עם ישראל כדי להוציאם ממצריים. שליחותם הובילה דרך של חירות. עצם השימוש במושג שליחות מייצג את הדרך שמציג הנביא כדרך אלוהים, דרך שאינה נגמרת אל הארץ המובטחת. מרים, אהרון ומשה מובילים בשליחותם המשותפת את העם בתהליך של למידה התנסות וחינוך ארוכים וכמעט בלתי נגמרים, דרך חתחתים מלאה מהמורות קשיים, ומשברים. לדברי הנביא, תמיד כשנגיע אל הארץ המובטחת, נסתאב, נתאהב בהרים ובגבעות ונסגוד להן, נשאף לעוד ועוד סוסים ובתים ורכוש, נציב מצבות ונעבוד אותן. במו ידינו נחזיר את עצמינו למצריים.
ואלוהים, שלא נתן לבלעם לקלל את עם ישראל, אך איפשר לו למשול משלים, הוא אלוהי-צדק. בלעם הוא נביא לאותו אלוהים וגם אם איננו "משלנו", הוא מבין את דרכו של אלוהי הצדק וב"עזרת" אתונו ומלאך ה' לא מתפתה לקלל את עם העבדים המאיים על גבולו של בלק.
ההפטרה מסתיימת בתאור הכל כך מיוחד ומזוקק של עבודת אלוהים: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו 8)
האדם כאן הוא כל פרט, אך הוא גם כלל בני האדם. כל אדם באשר הוא אדם, יוכל לומר לי או לך מה טוב. כה פשוט להבין מה ה' דורש מאיתנו: לעשות משפט, לאהוב חסד וללכת בצנעה עם אלוהינו. כה פשוט וכל כך קשה להבין ולקבל שיש חוק ומשפט הגבוהים מכל תאווה ומאוויי אנוש. האהבה היא מנגנון הבחירה בטוב, ואהבת החסד היא השאיפה לעשות את הטוב והחסד. להצניע לכת עם אלוהיך – היא אולי התביעה הקשה ביותר שבה לא עומד בלעם, בה לא עומד עם ישראל, ובה גם לא עומד פנחס בן אלעזר הכהן בקנאתו.
על פסוק זה אומר ר' אליעזר במדרש: מאי דכתיב הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט – זה הדין, וְאַהֲבַת חֶסֶד – זו גמילות חסדים, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. (בבלי סוכה מט ע"ב)
לשרת אנשים בצמתי חייהם, ללוות מת, להכניס כלה לחופתה. שתי דוגמאות לרגעים בהם נמצא האדם בצלם של אחרים, אך נוכחותו עושה עבורם את ההבדל וגם עבורו.
בימים בהם גם המשפט, גם אהבת החסד, וגם הצנעה מושמים לקלס, נחזור אל שליחותם של מרים משה ואהרון, שהרבו לטעות אך לא ויתרו על הדרך ועל השליחות.
שבת שלום