פרשת בלק לא מצביעה במפורש על חטא כלשהו של בלעם. ההיפך הוא הנכון. דמותו של בלעם מצטיירת כמעט כצדיק: "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק: אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה מַה-יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי"(במדבר כב, יח-יט). מה עשה בלעם? בקריאה פשוטה נראה שבלעם אמר לשליחי בלק כי הכל תלוי ברצון האל. ובכל זאת, נראה שחז"ל בחרו בבלעם כאב-טיפוס לרשעות. במשנה נאמר: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו – הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים – הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, תלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט). המשנה עושה הנגדה בין בלעם לבין אברהם. אברהם הוא אבינו ובלעם הוא הרשע.
גם בתורה יש הקבלות טקסטואליות בין השניים, אך לא נראה שהאחד צדיק והשני רשע: אברהם – וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (במדבר כד, ה) בלעם – כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (שם).
אם מתבוננים במקרא כפשוטו, מבחינים שדמותו של בלעם המקראי רחוקה ביותר מדמותו המתוארת בפרשנות. עצם התופעה הקרויה בלעם אינה שלילית; התואר 'הרשע' אינו מוצמד לשמו של בלעם בידי התורה. הדבר המפתיע הוא שדווקא רשע זה, לדעת חז"ל, רואה באור חיובי את עם ישראל.
אופיו של עם ישראל עוצב במהלך מסעו במדבר. תמונת המצב המצטיירת ממעשי העם היא של כישלון. העם מכעיס את משה ואת האלוהים. אך אנו זוכים לראות את עם ישראל גם מזווית אחרת – הזווית החיובית של בלעם (הרשע?) – "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" (שם)
כאמור, חז"ל סברו שלבלעם עין רעה, אך כאשר מעיינים בפסוקים רואים שהוא ראה בעיניים חיוביות:
בלעם מדבר על טיב האוהלים – מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. לעומת התורה שאומרת – וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת (שם כה, א); בלעם מתאר ששכינה בינותם – 'משכנותיך ישראל' לעומת התורה שאומרת – וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר (שם כה, ג). חז"ל בחרו לשים את הראייה השלילית בפי בלעם ולא להתמודד עם כך שבעצם הצדדים השליליים קיימים בעם עצמו ובמעשיו. שמא קל יותר לדחות ביקורת של אדם מבחוץ מאשר לקבל ביקורת פנימית?
פרשת בלק מציגה בפנינו נושא המלווה את העם היהודי מיום לידתו: יחסיו עם אומות העולם. הדבר בא לביטוי בשתי צורות. האחת, בדברי המקרא המתארים את האופן בו רואה בלעם את עם ישראל. השניה היא הפרשנות הענפה על הפרשה המתארת כיצד הפרשנים היהודים השונים רואים את בלעם ודרכו את אומות העולם.
חשוב לשים לב, כי האירוע כולו מתרחש, מבחינה פיסית, מחוץ לעם ישראל. התורה מתארת דו-שיח או משא ומתן של ה' עם בלעם המתנהל ללא ידיעת עם ישראל. כלומר, ה' מקיים הידברות ישירה עם אומות העולם באמצעות נביא משלהם. מן הפרשה עולה כי לעמים אחרים יש נביאים כמו שיש לעם ישראל, והמדרש מסכים ומגבה זאת – "מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם" (במדבר רבה פרשה כ, סימן א). נבואת הגוי נתפסת כנבואת אמת. בלעם לא היה נביא שקר ולכן היה חשוב ל-ה' שיאמר דברים טובים. קטעים מברכת בלעם הפכו במשך הדורות לפסוקים שעם ישראל מתגאה בהם ומשבץ אותם בתפילותיו.
ברור אם כך שדמותו המקראית של בלעם מהווה בעיה פרשנית לא קלה. האסטרטגיה בה בחרו רוב הפרשנים היהודים מאז חז"ל כדי להתמודד עם בעיה זו הייתה פשוטה בתכלית: תיאור דמותו של בלעם כשלילית לגמרי. בלעם מייצג עבורם את שאיפותיהן של אומות העולם ואת דמותם בעיני עם ישראל.
אצל חז"ל דמותו של בלעם מתוארת כשלילית בכל אחת מן התחנות שבסיפור. בלעם זוכה לכינוי 'קוסם', המציין נחיתות, להבדיל מהתואר 'נביא', השמור לנביאי ישראל. בלעם מתואר כמי שיצא לדרך בחדווה וכמי ששנא את עם ישראל ותכנן לקלל אותו; בלעם מתואר כמי ששכב עם אתונו; ולבסוף, המקרא מתאר את בלק ובלעם נפרדים איש לדרכו. בלעם מילא אחר הוראות ה' ולא רימה את בלק. שהרי בלעם הזהיר את בלק – "לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹהָי" (שם כב, יח). המקרא, לעומת זאת, מתאר את בלעם בסך הכל כדמות חיובית למדי. אך, עם סיום שכזה קשה לפרשנות הקלאסית להשלים. לכן היא מציינת שהיה זה בלעם שיעץ לבלק לפגוע בעם ישראל באמצעות בנות מואב. הדימוי של בנות הגויים ואבותיהן שיחק כאן תפקיד פרשני חשוב, לצד נקודת התורפה של עם ישראל: חיבתו לבנות הגויים. בדרך זו הפך בלעם מדמות מורכבת שיש לה צדדים חיובים לא מעטים והיא מהווה אתגר פרשני, לדמות חד ממדית. לא רק דמותו של בלעם ואישיותו מוצגים בדרך זו באור חד ממדי. גם יחסיו של בלעם עם ה' הם פשטניים. ה' והמלאך ששלח להתייצב בדרכו של בלעם התפרשו במהלך הדורות כמי שמגנים על עם ישראל ולא כמי שמקיימים הידברות רצופה. הדיאלוג של ה' עם בלעם לא נועד אלא להגן על העם היהודי וללמדו עד מה חיובי ונעלה עם זה. אני מציע לחזור ולקרוא את הכתוב שלא כדרך הפרשנים, או-אז נוכל להינות מדברי בלעם. בדבריו מתוארת השלוה שבמחנה ישראל: נחלים, אהלים, גנות עלי-נהר. נצייר לעצמינו אותו מדבר שממה, אשר בתוכו, בשלוה פסטורלית, נטועים להם אהלי בני – ישראל, שורות שורות, עצים וגנות, נאות דשא ומי-מנוחות.
בתלמוד הבבלי (ברכות י"ב ע"ב) מובא: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני פה לא קבעוה? מפני טורח הצבור." ואולי לא היה זה טורח הציבור, אלא חז"ל שראו בבלעם את רבם של כל בעלי המידות הרעות, וככזה לא התאים לפרופיל של מי שמביאים את פרשתו בקריאת שמע. אינני בא להציע הצעה ליטורגית שאנו כתנועה כן נכלול את פרשת בלק, אבל אולי ראוי שנחזיר לבלעם את כבודו האבוד…