כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ (מסכת אבות ה' יז).
בחרתי לפתוח במשנה זו משום שיש בה אמת מידה ברורה לשאלה מתי רצויה המחלוקת ומתי איננה רצויה. בסיפור המופיע בפרשת קרח, כך קובעת המשנה, המחלוקת הייתה לא רצויה ולכן בעלי המחלוקת קיבלו בסופה גם עונש אלוהי. בעלי המסורה, שקבעו את החיבור בין דברי התורה לדברי הנביאים, קבעו כי ההפטרה לפרשת קרח תהיה מתוך סיפור סיום כהונתו של שמואל כשופט העם והמלכת שאול כמלך הראשון על שבטי ישראל. ראוי לשאול אם הייתה כזאת מחלוקת ביחסים שבין שמואל והעם, ואפילו עם גורם שלישי – האלוהים. בסיכומו של דבר חילופי השלטון עברו בצורה חלקה. שמואל כמעט מסיים את תפקידו ושאול מומלך. אנחנו, שכבר קראנו לפחות פעם אחת את ספר שמואל, יודעים שבסיפורים הבאים ממשיך הנביא לבחוש בקלחת השלטונית, וכאשר האלוהים ושמואל נביאו מתרשמים כי המלך איננו ממלא את ייעודו נחלץ שמואל ומושח תחתיו את דוד למלך.
סיפור ההפטרה השבוע לוקח אותנו למעמד החלפת השלטון בעם ישראל. הנביא שמואל בא בימים ובניו אינם מועמדים לרשת אותו. העם מעוניין במלך אשר יאחד את השבטים וינהיג את צבא העם במלחמתו נגד העמים השכנים. שמואל אינו מרוצה מבקשת העם למלך. גם האלוהים רואה בעין רעה את הבקשה הזאת, אבל נראה שאין הרבה ברירה.
בנאום הפרידה של שמואל, לפני סיום תפקידו, נמצא את הקשר בין הפרשה וההפטרה. בפרשה מתאר משה את יחסו אל העם ואומר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, 15), ובהפטרה משתמש שמואל במלים דומות כדי לתאר את ניקיון כפיו בהנהיגו את העם. נשים לב כי בדברי שמואל מופיע השורש לקח ארבע פעמים: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: והעם מאשר: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה (שמואל א' יב, 3-4). וכבר עמדו הפרשנים על כך שגם במשפט המלך, המתאר את התנהגותו העתידית של המלך, מופיע השורש לקח ארבע פעמים: וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו …וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ (שמואל א' ח, 11-17בדלוגים).
למרות החשש הגדול של שמואל מגורלם של השבטים לאחר המלכת המלך, המלכתו של שאול הושלמה ושמואל מבטיח בשם ה' כי האל יעמוד לצידם בתנאי שהעם ימשיך להיות נאמן: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ …וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶך אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם: (שמואל א יב, 14)
מחלוקת עם ההנהגה הם לחם חוקו של עם ישראל מאז ומעולם. רבות נכתב על תרבות המחלוקת של עמנו אבל דבר אחד חשוב אנו לומדים מן המשנה אותה הבאתי בראש דברי: תרבות, או יותר נכון חוסר תרבות של מחלוקת, רצופה בהשמצות וגידופים כדוגמת מחלוקת קרח ועדתו, היא מחלוקת לא רצויה לחלוטין. מחלוקת בסגנון שמאי והלל, שנהגו כבוד איש ברעהו, היא הנכונה והטובה. גם המחלוקת של אלוהים ושמואל עם העם שייכת לאותו ז'אנר. שני הצדדים מסבירים את דעותיהם, שמואל מתגבר על כעסו על העם והוויכוח מסתיים ביישוב המחלוקת. כך ראוי שיסתיימו מחלוקות גם בימינו.
שבת שלום