מדוע אלהים אומר זאת למשה? אין לנו מידע קודם שעשוי להבהיר זאת, אלא אם נאמר שהסיפור המקראי, כדרכו, מקצר בפרטים שאינם רלוונטיים למסר שאותו הוא רוצה להעביר לקורא, ומתרכז בפרטים המקדמים את העלילה אל מהותה.
ואכן, בדברי הסיכום שלו, בפרשת "דברים" (דב' א' כ"ב), , מספר משה:
"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נישלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבוא אליהן".
ומדוע אומר אלוהים למשה לשלוח את המרגלים?
קל להבין שהעם, העומד בפני שינוי משמעותי במצבו, הוא עם מודאג ואפילו חסר שקט. מאנשים שהולכים במדבר תחת השגחה אלוהית תמידית: מן שמסופק כל יום, מים קבועים לשתיה, עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה, הם עומדים, בלית ברירה, לקחת את גורלם בידם כאשר ההנהגה האלוהית הגלויה תתחלף בהנהגה אלוהית נסתרת. משה לא יהיה שם לבקש רחמים מן השמיים בעת דין קשה, וסיפוק הצרכים החומריים והרוחניים יהיו על אחריותם. הם מודאגים, וכמו כל אדם הגיוני המתכונן לשינוי משמעותי בחייו הם רוצים לבדוק ולדעת כמה שיותר לקראת מה הם הולכים. ידוע לכולנו שה"לא נודע" מפחיד מאד, כמוהו כמקום חשוך כל מידע נוסף מביא אור אל המקום החשוך ומרגיע מעט.
כיון שכל יציאת מצרים, על כל ניסיה וניפלאותיה לא נועדה אלא להביא את בני ישראל "אל הארץ אשר נשאתי את ידי (=נשבעתי) לתת אותה…לכם מורשה…" (שמות ו' ח'), לשם מה לשלוח "תיירים" אל הארץ? האם העם לא מאמין לאלהים? ואכן, באותם דברי סיכום בפרשת "דברים" מציין משה שהוא אמר לעם "עלה רש כאשר דיבר ה' אלהי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת" (דב' א' כ"א).
אבל הפחדים הקשורים בקיום הפיזי חזקים מאין כמותם, והאנשים ביקשו חיזוקים.
משה, המנהיג המנוסה בנפילת רוחו של צאן מרעיתו, מבין שבהיענותו לבקשת העם טמון סיכון גדול.
מה יקרה אם אותם פחדים אכן יתגברו לאחר הדיווח מן התיור בארץ? הרי "לתור" הוא דבר שטחי. התיירים באים לזמן קצוב וחוזרים. הם אינם מבינים לעומק את מה שהם רואים. הם אינם חלק מן המירקם התרבותי-רוחני של יושבי המקום.
סביר להניח ששנים-עשר התיירים לא יספרו לתושבי המקומות שבהם יעברו שהם שייכים לעם העומד לבוא ולכבוש את מקום מושבם, שלא לדבר על ציווי ההחרמה עליהם. ואם אכן כך, מאין ידעו את מחשבותייהם ופחדיהם לגבי המציאות הפוליטית, כפי שהשמיעה אותם רחב באוזני המרגלים ששלח יהושע ליריחו: "ונשמע וימס לבבנו, ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (יהושע א' י"א).
ואם נאמר שבערמה יוציאו מהיושבים בארץ התייחסות של פחד, לשמע המחנה הגדול והחזק, ההולך ומתקרב אליהם לכובשם, האם הספק לא ימשיך לכרסם בתוכם לנוכח כוחם הפיזי והצבאי של יושבי כנען? אם כך מדוע בכלל לאפשר את יציאת התיירים הללו ולאפשר לאופציה כזאת בכלל להתפתח? אולי עדיף לסרב לבקשתם, להקהילם ולתת להם נאום "ציוני" חוצב להבות, להזכיר ניסים נשכחים ונפלאות והבטחות שקרו והתממשו ולשמור על העם מליפול.
משה, המנהיג הדגול – שכשמו כן הוא – מושה אותנו מתוך מצרים ומן המיצרים של החיים, מלמד אותנו כאן לקח חינוכי גדול.
הכניסה אל הארץ המובטחת היא לא העיקר. העיקר הוא הדרך! ולכן גם הנפילה, כואבת ככל שתהיה, היא התנסות חשובה ביותר בצמיחה האנושית. אסור למנוע אותה מבחוץ – רק האדם עצמו, או האנושות עצמה, צריכים למנוע אותה מתוך המקום הפנימי של האמונה המתגברת על הפחד.
אי אפשר לעשות כאן "קפיצת הדרך" ולנסות לקצר תהליכים עבור העם או לנסות לחסוך מהם מכאובים. כבכול תהליך גדילה נכון, עליהם לחוות את החוויות הקשות על בשרם. לכן אלהים אומר למשה: "שלח לך" – – המילה "לך" לכאורה מיותרת. אפשר היה לומר "שלח אנשים ויתורו את הארץ…" ועל כך אומר רש"י: "שלח לך – – לדעתך, אני איני מצווה לך. אם תרצה – – שלח".
כמו בציווי שנאמר לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב א'), גם כאן המילה "לך" (ך בפתח) לכאורה מיותרת, אלא שהיא מורה על הליכה פנימה אל עצמך (בניגוד להליכה פיזית מקום אחד לשני).
ומשה, כצאצא נאמן של אברהם, הולך פנימה אל עצמו ובוחן את תוצאות החלטתו כמנהיג, לעתיד העם, ומחליט שאי אפשר לטאטא אל מתחת לשטיח את הסימפטומים של מחלת "עמלק" היא מחלת ה"ספק" (שניהם 240 בגימטריא) ויש לטפל בהם. איך מטפלים בהם? מתמודדים איתם.
תוצאת ההתמודדות, תהיה השיעור הטוב ביותר.
לכן הבקשה לצאת לתור את הארץ אינה נחשבת להם לחטא. אלוהים מבין את חולשתו של האדם. מה שיקבע תהיה ההתיחסות של העם אל העובדות שיובאו מן הסיור. ולכן גם אומר משה: "וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט…"
אסיים בדבריו של ה"שפת אמת" (הרב יהודה אריה ליב מגור, 1847- 1905):
"כי ארץ ישראל היא בחינת תורה שבעל פה, שצריך האדם לעמוד עליה בכוח היגיעה שלו, ולכן כיבוש ארץ ישראל תלוי ברצון בני ישראל עצמם. כנאמר: (מטות לב 22) 'ונכבשה הארץ לפני ה'. הכיבוש שלכם צריך להיות מרצונכם, עוד "לפני ה'", ואח"כ הקב"ה מסכים ומסייע להם. לכן כשמאנו בארץ, פגמו בבחינת הרצון ושוב לא היו יכולים להכנס לארץ".