הביטוי "חוט השני" מופיע אך פעמיים בתנ"ך כולו. בשיר השירים, ובדברי המרגלים לרחב ביהושע פרק ב' (יד –כא):
וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים […] וְהָיָה בְּתֵת-יי לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ, פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים; וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים: נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ; אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם; וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ, אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ. וְאִם תַּגִּידִי אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ; וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן.
רחב משלשלת את שני המרגלים בחבל ומבריחה אותם. מדוע החליטה להציל אותם? מה היה בהם, או ביחסים שנרקמו בינה לבינם, שהביא אותה לסכן כך את חייה? אולי, כדבריה בפרק ב', היא בחרה בצד שהעריכה כי ידו תהיה על העליונה? ואכן, דבריה של רחב מנומקים ומשכנעים. כלשון שיר השירים: "מדברך נאוה" – דיבורך רהוט, נאה, חכם ומשכנע. חוכמתה, אגב, באה לידי ביטוי לא רק בדבריה (וכדאי בהחלט לקרוא אותם במלואם בספר יהושע), אלא גם במעשיה – ראשית היא מחליטה להחביאם, וזאת אף מבלי להתייעץ במרגלים. כאילו אף לעצמה היא איננה נותנת דין וחשבון, ורק תושייה גדולה ואינטואיציה חזקה הן שמנחות אותה. לאחר שהצליחה להרחיק מעליה את שליחי מלך יריחו, היא משפרת את מקום מחבואם ומעבירה אותם לעליית הגג. מחבוא זה יעניק לה מספיק זמן לתכנן את מהלכיה ולבחון כיצד ניתן יהיה להציל את המרגלים, ובהמשך – את עצמה ואת בני-ביתה.
רחב הצילה אותם בחבל (אברבנאל אף אומר כי החוט היה אותו החבל בו ירדו המרגלים, שעל כן – מדוע אמרו לה "חוט השני הזה"?), והם יזכרוה בחוט – קצה-חוט של תקווה להצלה. דומה כי מבחינה לשונית, המילה "תקוות" באה מלשון קו, ובכל זאת בחר הכתוב בהטיה המקשרת אותנו כה יפה לאירועי הפרק, המתארים, כאמור, סיטואציה של תקווה. עד כמה הייתה דאגתה של רחב ממשית מתברר לנו מהמשך הפסוקים, שכן מיד עם צאתם של המרגלים קושרת רחב את "תקוות השני" לחלונה. אם בחוטים עסקינן, אי אפשר שלא לשים לב לקשר יפה בין ההפטרה לפרשת השבוע. גם הפרשה, כהפטרה, עוסקת באנשים שיצאו לתור את הארץ – שנים עשר הנשיאים ששלח משה, ושכזכור – הוציאו את דיבת הארץ רעה (להוציא כלב בן יפונה ויהושע בן נון). מכאן עוברת הפרשה לעניינים אחרים, בעיקר ענייני קורבנות מסוגים שונים, אבל היא מסתיימת, כמעין סגירת מעגל, בחוטים. ליתר דיוק – בפתילים:
וַיֹּאמֶר יי אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם (במדבר טו לח-מא).
מהם פתילי התכלת, הציציות שבכנפי הבגד, ומה מטרתם? אומרת התורה: "וזכרתם את כל מצוות יי ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ההתבוננות בציציות, בפתילי התכלת (שבימינו לרוב הם לבנים, ולא ניכנס לאופן התגלגלות הדברים), מטרתה להזכיר לנו; להזכיר לנו מהי הדרך בה בחרנו, מהם העקרונות לפיהם החלטנו ללכת, מהם אותם ערכים המנחים אותנו בחיינו. מדוע? מפני שליבנו ועינינו נוטים, איך לומר זאת, להזנות אותנו, להסיט אותנו מן הדרך הטובה והראויה.
ומהי אותה דרך ראויה? אילו ערכים הם ערכים ראויים? על כך יענו כל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי. אולם משבחרנו בהם – בדרכים, בערכים, בעקרונות – אל לנו לוותר לעצמנו, ועלינו להתמיד ולפעול על פיהם.
בכוח להמשיך וללכת, מתוך יושר פנימי ולאורם של כל הטוב והראוי בעינינו, בכוח הזה יש הרבה תקווה. מתוך כך שאנחנו שבים ומזכירים לעצמנו מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים, אנחנו הופכים לאנשים ונשים שלמים יותר. וכאשר דרכנו ראויה, אנחנו מרימים ראשנו קדימה, מתוך מחויבות לטוב ובתקווה לטוב.
עוד נשים לב, כי על אף שהסטייה מדרך הישר נתפשת בתורה כזנות, הנה דווקא אישה זונה היא המזכירה למרגלים מה הדבר הצודק והנכון לעשותו וכיצד עליהם לגמול לה, ובהסכם ההדדי ביניהם יש תקווה, וגם אמון עמוק.
מהי תקוות חוט השני שלנו, הציציות שלנו? מהם אותם דברים בולטים, נראים לעין, המשמשים לנו כתמרורי הזהרה ברגעי פיתוי ומכשולים? בשר ודם אנו, ואנחנו זקוקים לתזכורות המתמידות האלה. מי ייתן ונשכיל ליצור לנו כאלה, ונקווה לטוב.
בתלמוד הבבלי (מגילה, יד, ע"ב. ור' גם יהושע ו כה) קובעים החכמים כי רחב התגיירה ונישאה ליהושע בן נון. על כן, בשולי הדברים, אני מבקשת להוסיף כי עלינו לזכור כי רבים רבים מבקשים דרך לגיור פתוח, גמיש ומסביר פנים, ומוטלת עלינו החובה (שזכות גדולה בצידה) לפתוח להם את ליבנו ושערינו, להעניק להם תקווה. אולי בכך נגמול במשהו לרחב על חסדיה עמנו.
שבת שלום ומבורך!