היצירה מתחילה בפרק א'. כל מה שאלוהים בורא זוכה בציון: "וירא אלוהים כי טוב." האל יוצר בשקט ובשלווה, "ויהי כן". אט אט הוא בורא עולם שבו האדם, שנברא אחרון, ובצלמו, מקבל עולם מלא כל טוב. איש ואישה נבראים ביחד כשווים: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם." ולבסוף, אלוהים חייב לנוח וליהנות ממעשיו, והוא מקדש את היום השביעי. הדבר הראשון שמתקדש בתורה, איננו האדם ולא האדמה, אלא הזמן. וזה תפקידו של האדם – למלא את היום הזה בקדושה.
איזו הרמוניה ושלווה שורות בסיפור הראשון, עולם בלי צרות. פרק ב' בא להרחיב את סיפור הבריאה. אלמנטים חדשים נכנסים לתמונה ובכך נגמרת השלווה. אם בפרק א' לא היה שום אזכור למקום מסוים או חוקי -מותר ואסור מגבילים – בפרק ב' אנו מגלים חוקים נוקשים, נהרות וגבולות . בריאת האדם מסופרת בשני שלבים, קודם הגבר נברא מעפר, וכשאותו אדם מחפש בת זוג, עזר כנגדו, אלוהים מרדים אותו ויוצר מגופו את האישה. הם כבר לא שווים ולא שותפים.
חז"ל קבעו שבשתי גרסאות אלו יש תחילה תיאור מאד כללי שאחריו בא תיאור יותר מפורט וגשמי. אמנם, יש מדרש שטוען שאלוהים ברא והחריב עולמות, ורק כשהוא קבע "כי טוב" הוא הפסיק להחריב. קיימת מסורת מדרשית עשירה שבה תיאורים של בריאות קודמות לפני סיפור הבריאה הידוע. לדוגמה:
"שישה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה להבראות: התורה וכסא כבוד נבראו; האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות. ר' אהבה בר' זעירא אמר: אף התשובה; ויש אומרים אף גן עדן וגיהינום. לפי מחשבת חז"ל דברים מסוג אלה מציינים את תכלית הבריאה. זאת אומרת, לשם מה העולם נברא, אם לא לכבוד בני ישראל ותורתו.
בריאה, לפי מסורות מדרשיות אלו וגם לפי סיפורי בראשית שבתוכה היא באותה העת חד-פעמית ומתמשכת. אלוהים בורא, הורס, ומנסה שוב ושוב עד שהשרשרת מגיעה לאברהם אבינו.
אם נעבור על הפרקים הראשונים של ספר בראשית נגלה יותר מסיפור בריאה אחד. הזוג הראשון מגורש מהגן להתחיל עולם חדש כביכול. האחים הראשונים גורמים לנו להתוודע אל מושג הרצח. ושוב השרשרת מתחילה, עד שמגיעים לדור המבול. הדור הזה כל כך רשע, שאין מנוס, אלוהים שוב חייב להרוס ולהתחיל מחדש עם נח ומשפחתו ומשפחת החיות. רק הקשת בתום המבול מבטיחה לנו את סוף עידן הניסיונות החוזרים; לא יהיה עוד חורבן. אולי אלוהים מתפשר ומקבל את האנושות כפי שהוא בראם. לפי התיאולוג הרב אברהם יהושע השל, אלוהים מחכה לדור שיבין את תפקידו לתקן את העולם ולא להרוס אותו – מחכה בסבלנות נצחית.
ובכל זאת אחרי דור המבול בא דור ה"פלגה". הם אלו שהחליטו להגיע לאלוהים ולתפוס את השלטון. הם קיוו לבנות מגדל עד השמים. מושג רדיפת בצע מתגלה לנו בכל עוצמתו. לפי הספור, כל העולם דברו לשון אחת (לשון הקודש לפי רש"י). כנראה אז גם שררו שלום ושלווה ביניהם עד שהחליטו להתמודד עם האלוהים. לפי המדרש:
" שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם היה נפל אדם ומת לא היו שמים ליבם אליו, ואם היתה נופלת לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה?"
המדרש מלמד שתועלתן של לבנים החליפו את תועלתם של בני אדם, ולכן הגיע להם עונש.
כשאנו קוראים סיפור הזה בימים אלו, הוא פשוט מצמרר. אי אפשר לחשוב על מגדל בבל, בלי לראות את מגדלי התאומים בוערים וקורסים. מגדל בבל נבנה לבנה אחר לבנה על בסיס התנצחות וחוצפה. מגדלי התאומים נבנו כסמלי ההצלחה האמרקאית ויכולות אין ספור המתאפשרות לכל אחד ואחת. נכון שאולי הם לא היו בנינים מעניינים מבחינת אדריכלית, אך הם הפכו לסמל.
כמה אירוני שהמחבלים המרצחים רצו להחליף את האל ולהחזיר את העולם לשפה אחת ו "אמת" אחת- אמת של טרור ושנאת האחר. גם אצלם כל לבנה שנפלה גרמה לשמחת יתר. אולם לבני האדם שנהרגו בתוך ההרס לא היתה שום התייחסות. דור המגדל נקראו דור הפלגה. כמה מתאים הכינוי הזה היום בעולם שהינו מפולג ומתפלג. אלו שפגעו במגדלים גרמו לאחדות דווקא בקרב העולם.
ובכל זאת חוזרת השאלה ועולה מחדש: כאשר דבר חשוב נחרב בעולמנו, מה צריך לבנות מחדש? איזה "בראשית" אנו מציעים. אולי התשובה נמצאת במילים האחרונות של ההפטרה של יום כיפור, מהנביא ישעיהו. הוא מתריס:
"ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם; וקרא לך גדר פרץ משובב נתיבות לשבת"
לפי ישעיהו אנו נזכה לבנות את חרבותינו מחדש רק על בסיס של דאגה לזולת ורדיפת צדק. "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית". לקח ממגדל בבל רלוונטי להיום, תכלית בריאת העולם היא להשתמש בכל טוב למען הטוב; לא להתנצחות ולא לשלוט איש על רעהו, אלא לברך ולקדש.