בעבר הספר אף נקרא "וַיְדַבֵּר" על פי המילה הפותחת את פסוקו הראשון. אך השם שנתקבע לספרנו הוא דווקא "במדבר" שהיא המילה החמישית שבפסוק הפותח "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד." לכאורה פשוטות הן החלופות בין השמות, כל אחת מבטאת נושא מרכזי, ובזו האחרונה הנושא המרכזי הוא קורות ישראל בארבעים שנות מסעותיהם במדבר. אך בעיני חשובה דווקא התנודה בין רעיון הִמִּפְקָד (מניה ומספר) לבין רעיון המסע במדבר. הקוראים המחזיקים בשני השמות לספר ממקדים את תשומת הלב לקשר העמוק בין חיי נדודים במדבר לבין מִפְקָד. על מנת להאיר את משמעות התנודה בין מִדְבָּר למִפקד נפנה אל דברי ירמיהו ולפרשנות הרמב"ן על התורה.
מיד לאחר הקדשתו לנביא מצווה ירמיה "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב, 2) דברים אלו מהדהדים אל ספר "במדבר" החובק את שנות נדודי ישראל במדבריות סיני. ירמיהו מדמה את הנדודים במדבר לא כמסע חתחתים אלא דווקא כערב כלולות, כזמן התייחדות בין החתן – ה', לבין הכלה – עם ישראל. ערב כלולות ארוך זה מתברר כמסע פורה ביותר המניב ראשית תבואה, ביכורי "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַ-ה".(שם, ג') כמה מופלא הוא המִדבר הזה אשר ללא כל מלאכת זריעה מעלֶה מתוכו פירות ביכורים ותבואה. המהפָּך ממדבר-שממה לארץ מלאת פרי נרמז בגלגולים של השורש העברי ד.ב.ר. שורש זה משותף למלה מִּדְבָּרבמובן של יְשִׁמוֹן וצִיָּה לדָּבָר במובן של עצם מוחשי, ואף במובן של דִּיבּוּר ושיחה. יחד עם זאת, כמה נורא הוא המדבר הזה שלגבי כל אותם הדברים שאנו משיגים בזמן שאנו שוהים בו ירמיהו מזהיר "כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם". מה חבוי בניגודיות הזו בין פוריות מופלאה לאסון ואשמה? הפתרון לתעלומה הזו נעוץ בין פלאֵי המדבר ומלאכת הַמִּפְקָד, ועל כך כל שמותיו של הספר יחדיו מעידים – "חומש פיקודים", "Numbers", "ספר וידבר" וספר "במדבר". במה דברים אמורים.
את פרשנותו לספר 'במדבר' פותח הרמב"ן (1270-1194) במילים הבאות "אחר אשר ביאר תורת הקורבנות [בספר 'ויקרא'], התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בעניין אהל מועד, וכבר הזהיר טומאת מקדש וקודשיו לדורות [ויקרא, ה]. עתה יגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם… והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר…" על פניו, ניתן להבין את דברי הרמב"ן כתיאור קצר וקולע, מעין כותרת משנה הבאה להאיר את נושא הספר שלפנינו כאילו אמר הרמב"ן – ספר במדבר ועינינו מצוות הקשורות באהל מועד לדור המדבר. אך מתוך דבריו עולה תפיסה מיוחדת לגבי הזיקה והקִרבה בין אלהים לאדם. מעין דיאלקטיקה של תנועה בין קודש לחול לא במובן של זמן – ימי החול והשבת, אלא במובן של נוכחות האלוהים הטמיר והנשגב בתוך עולם הבריאה. בניגוד למצב המתואר בספר 'ויקרא' בו המקדש, משכנו של האל, עומד באזור מוגדר שהגישה אליו מוגבלת ומתווכת על ידי הכוהנים בפרוצדורה עניפה וסבוכה של חוקי טהרה וקרבנות, כאן במדבר הפתוח, הנגישות אל האלוהים עשויה, או שמא עלולה, להיות בלתי-אמצעית. המידבר מזמֵּן חדירה הדדית של הקודש לחול והחול אל הקודש ומגע בר-השגה בין האדם לבין האלוהים. מדברי הרמב"ן עולה שהוא רואה בנגישות הזו אתגר, שלא לומר בעיה. שכן דווקא האפשרות לקרבה ואינטימיות בין האדם לאלוהים השוכן בקרב העם דורשת הצבת גבולותברורים. ספר "במדבר", אומר הרמב"ן, מתרכז בחוקים המגבילים את הגישה אל הקודש. הרמב"ן לא מפרט מדוע יש להגביל את הגישה אל הקודש. ברור מדבריו שהמצב המיוחד של נדודי ישראל במדבר עם משכן ה', ארון הקודש והכרובים, מחייבים הגבלה על ידי מצוות וחוקים. אך נשים לב שכאן טמון עיקר חשוב שמכלל לאו אתה שומע הן שהרי כגודל ההגבלה כך עוצמת המגע. כלומר, עצם הצורך לשים גדר מעיד על המשיכה החזקה ולמעשה על האפשרות הממשית לבוא ולגעת בקודש.
ונשוב אל המדבר: במדבר הדיבור והשיחה זורמים בעוצמה כשיטפון על אדמת החרסית. המילים מצטרפות לדיבורים ודיבורים הופכים לדברים. במדבר כוח המחשבה החופשית פושט לרוחב האופק המתוח בין ההרים והדיוּנוֹת. אך עם התפשטות המחשבה אף גובר עומק הסיכון. שכן המדבר הוא מרחב חסר גבולות ברורים ונטול הגדרות יציבות. הוא מקום ללא מבני קבע וללא עיצוב תרבותי שמעגן ותוחם את הכוח היוצר לאפיקים בטוחים. הגג הארעי ומלא הפתחים לשמים כסכך הסוכה מאפשר איחוד והתייחדות של האדם עם אלוהיו. מתוך כוחו של איחוד זה עולה הפרי, ראשית התבואה, הוא דבר ה' המפעם באדם כמוזה היוצרת מחוזות חדשים. אך מקום החופש לדמיון היוצר הוא אף המקום בו הסיכונים גבוהים. שכן במדבר החזון אינו נמדד אל מול מציאות של הגשמה. לכן, במדבר נדרשת זהירות וזהו סוד הפקידה, הספירה והמניין "שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם." (במדבר א, 2) אנו מצווים לעשות סדר בתוך הערבוביה, לפקוד, לחוקק ולהגביל את הגישה אל הקודש במשכן. אך לא די בחוקים מגבילים אלא נדרשת גם רוח נכונה. לכן על הפסוק הפותח את הספר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" אומר המדרש (ילקוט שמעוני, במדבר, א, סימן תרפ"ג) "עד שלא עמד אוהל מועד, דִּבֵּר עמו [האלוהים] בסנה, … במצרים… בהר סיני… כיון שעמד אוהל מועד אמר: יפה היא הצניעות שנאמר "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח') [אז] מתחיל [ה'] לדבר עמו באוהל מועד." מי יתן ומידת הָעֲנָוָוה של משה תהא נר לרגלינו במסעותינו במדבר ויתקיים בנו הפסוק "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר—יַחְדָּו." (ישעיהו מא, ט')
שבת שלום