על פי התורה, יום מחרת הפסח, יום ט"ז בניסן, הוא יום "החל חרמש בקמה" (דברים טז 9-10) שבו מתחילים לקצור את השעורה המבשילה ראשונה, ומביאים את "עומר ראשית קצירכם" אל הכהן במקדש, אשר מניף "את העומר לפני ה' " (ויקרא כג 10-11). מתוך כך בא הציווי
"וספרתם לכם …מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות…עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'…לחם תנופה" (שם שם 15-16).
מן הפשט שבתורה אנו לומדים, כי ימי ספירת העומר הם ימי ספירה "חקלאית" בין קציר השעורים הראשון והבאת "קרבן העומר" או "עומר התנופה", ועד קציר החיטים הראשון, החל חמישים יום לאחר מכן, והבאת "מנחה חדשה", היא "לחם התנופה", שגם אותה היה הכהן מניף לפני ה'.
סדר העבודה שהיה נהוג בבית המקדש ומעמד הכהונה שהיה חלק ממנו חרבו פעמיים, יחד עם המקדש עצמו. ניתן היה לצפות, שחוסר היכולת לקיים מצוות אלה יגרום גם לביטולה של ספירת העומר. אולם, על פי נוסח התורה נקבע שהמילים "וספרתם לכם" מכוונות, שתהא ספירה לכל אחד ואחד. לכן פירשו המפרשים את הספירה לא רק כספירה חקלאית, אלא גם כספירה רוחנית.
ימי ספירת העומר נשמרו כימים בעלי משמעות מיוחדת, והם לא נהפכו לימי חול רגילים. המשמעות הרוחנית החדשה שהוענקה להם הייתה ועודנה בעלת אופי נצחי, שלא תלוי בדבר חומרי אלא ברוחו ובנשמתו של היחיד, שהיא נצחית.
המשמעות הרוחנית של ימי ספירת העומר נובעת מכך, שהם חלים בין פסח לשבועות, דהיינו בין יציאת מצרים לבין מעמד הר סיני, בין תחילת תהליך היציאה מעבדות לחרות, בעיקר במובן הפיסי, ועד לסיומו המצופה בגאולה רוחנית שלמה. גאולה כזו היא אמונה תמימה, שלמה, מתוך בחירה, באלוהים. לכן נאמר בסוף הברכה על ספירת העומר (זהו נוסח הברכה בסידור "עבודה שבלב" של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, י-ם תשמ"ב, ע"פ פיוט של ריה"ל): "עבדי זמן, עבדי-עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי. ברוך ה' שהוציאנו מעבדות מצרים, וציוונו לספור חמישים יום למען קרב אותנו לעבודתו. הוא יפתח לבנו בתורתו, לעבדו ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות."
חשוב לשים לב לכך, שתיאור המצב הקיומי של האדם מובע כאן בלשון יחיד. לא נאמר: 'עבדי ה' הם לבדם חופשיים', כי אם "עבד ה' " וגו' . לעומת זאת, את המתן האלוהי מקבלים כולם שווה בשווה: "הוציאנו מעבדות מצרים", "ציונו לספור", "יפתח לבנו." במעמד הר סיני הנתינה האלוהית היא לכולם במידה שווה. הקבלה היא אינדיבידואלית, והספירה היא האמצעי להעלאת המודעות של היחיד אל החיבור עם אלוהיו.
מידת הקבלה של היחיד והפנמתו את ההתגלות היא נסתרת ואינדיבידואלית ותלויה במידת פתיחותו, ברצונו להתגבר על פחדיו. כותב רבנו נסים (שחי בערך בין השנים 1000-1050), בסוף מסכת פסחים בשם אגדת חז"ל: "בשעה שאמר להם משה לישראל במצרים: 'תעבדון את האלוהים וגו' , אמרו לו: אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום. והיו מונים כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר."
נקודת מבט נוספת: חודש אייר שהוא כאמור כולו ימים של ספירת העומר, סימנו הוא שור. סימן לכח פיסי רב עצמה, לחומר, לאדמה. בחודש זה הונחו היסודות לבנית בית ראשון ע"י שלמה (מל"א ו 37, דהי"ב ג 1-2) והחל שיקומו של בית שני בימי עזרא ונחמיה (עזרא ג 8). בחודש זה גם הונחו היסודות למדינת ישראל, הכרזת העצמאות, ואיחודה של ירושלים. מה הקשר בין כל הנ"ל לבין ספירת העומר?
התשובה היא שהעוצמה הפיסית השורית בונה באופן מצוין את הכלי החומרי, את המקדש ואת המדינה. אבל אותו כלי חומרי חייב להתמלא במשמעות של ימי הספירה כפי שהובאו לעיל. ההיסטוריה הוכיחה שבית מקדש שלא היה מקום של התקרבות לאל, אלא היה רק מקום חומרי של הקרבת קורבנות, חרב פעם ופעמיים. וצריכים להזהר שהמדינה לא תהיה אך ורק כלי להשגת אינטרסים חומריים כלפי חוץ וכלפי פנים, אלא תתמלא בתוכן שמשמעו הליכה ממדרגה אל מדריגה בדרך העולה אל אחדות הניגודים, אל המפגש עם יהוה, בעל הרחמים, המאחד ברחם אחת, היא כדור הארץ, את כל ברואיו.
האם לא חבל לאבד ימים מופלאים אלו בהורדת האנרגיה ע"י התעסקות עם האבל על מות תלמידיו של רבי עקיבא במרד נגד הרומאים? האם חסרים לנו ימי אבל במאה האחרונה?
נחזיר עטרה ליושנה, נרגיש בימים אלה באמת ככלה המחכה לחתנה בכלות ארבעים ותשעה ימי הספירה, נהנה מן הטבע, נאמר תודה יום יום על הזכות לחיות את ימי ספירת העומר בארצנו, במדינתנו, ונעשה כמיטב יכולתנו למלאה בתוכן רוחני שמצביע לכיוון הר סיני.