הפרשה הכפולה אחרי-מות וקדושים מזמנת לידינו הזדמנות לבדוק את הקשר הזה שבינינו לבין הארץ, הקשר שבין אדם ואדמה, מכמה בחינות.
מהי לנו אדמה זו?
מה השפעתנו עליה?
מה המחוייבות שלנו כלפיה?
הפרשות עוסקות בהרחבה במושגי הקדושה, דהיינו מה מיחד את עם ישראל משאר העמים? התשובה של פרשות "אחרי מות" ו"קדושים" לשאלה הזו היא – המוסר. המוסר הוא שמיחד אותנו. ומזהירה אותנו פרשת אחרי מות: "אל תטמאו בכל אלה…ותיטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה".
כפי שאנחנו רואים, הפסוקים קושרים בין התנהגותו של האדם לבין הארץ.
מהי אותה "ארץ"?
רש"י אומר: "אם אתה עושה כן, הארץ מזנה את פירותיה, לעשותן במקום אחר ולא בארצכם". על פי רש"י, התנהגותנו משפיעה ישירות על האדמה, שאיננה נותנת יבול.
"ותקיא הארץ את יושביה". נראה שהכוונה היא פשוט מילולית – הארץ, האדמה, תקיא אותנו, לא תתן יבול.
ועדיין זה לא לגמרי ברור. האם האדמה היא ישות עצמאית, שיכולה להעניש אותנו? או אולי האל הוא שמעניש אותנו, בכך שהאדמה לא נותנת יבול?
אני רוצה להציע, שהאמונה באל, בקיומו, בכוחו הבורא והבראשיתי, היא הנותנת לנו השראה להתיחס בכבוד לבריאה, לעולם, לטבע.
אנחנו, שאיננו חיים בחברה חקלאית, נוטים לזלזל בחוקים הנוגעים לקרקע, לארץ, במיוחד מפני שהם מתקשרים בתודעה שלנו עם כפייה דתית שנראית לנו לא רלוונטית.
אנחנו מתיחסים בבוז לשנת השמיטה, המאפשרת לקרקע לנוח ולהתחדש. רובנו איננו מכירים את חוק חילול העץ, המאפשר להנות מפירותיו רק החל מן השנה החמישית. שכחנו את האיסור לכרות עצי פרי בעת מלחמה.
שלא לדבר על כל מגוון החוקים הנוגעים להפרשת חלק מן היבול לעניים ולגרים.
אנחנו אוהבים את המושגים "ארץ", "ארץ מולדת", "שבילי ארצנו" – אבל מזלזלים במתנה הזו, מתנת האדמה.
הארץ איננה העיקר. היחס שלנו אליה, השמירה שלנו עליה, ההבנה שיש לנו השפעה על העולם בו אנחנו חיים, הם הדברים החשובים. והם חשובים לא כשלעצמם, אלא מפני שהם מייצגים דבר-מה עמוק יותר. אומרת לנו הקריאה בתורה – אדם השומר על הסביבה שומר על כל שסביבו: הוא דואג לא רק לאדמה, אלא גם לאדם, לבני האדם, שעליה. הוא מתאמץ להיות מוסרי.
לא לשווא ישנו קשר בין המילה "אדם" למילה "אדמה". כותבת נחמה ליבוביץ': "האדם אחראי במעשיו לא רק לגורלו ולגורל בני ביתו, אף לא לגורל החברה כולה, כי אם לגורל העולם".
הארץ איננה שלנו לעשות בה כפי שיעלה על רוחנו. תפקידנו לשמור עליה, כפי ששמר אדם הראשון על גן עדן: "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". בשבוע הבא נקרא בפרשת "בהר סיני": "כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי".
אנחנו אורחים, מכובדים אמנם, אבל אורחים זמניים בארץ הזו, על פני האדמה הזו.
התקופה בה אנו עומדים כעת, ספירת העומר, מזכירה לנו כי על אף שהימים חולפים והזמן עובר, הם יקרים מאוד, ועל כן אנחנו מצווים לנצל היטב כל יום, לעשות בו טוב; להעריך יום-יום את היופי שמסביבנו, את מה שניתן לנו, את האהבה שמקיפה אותנו.
אם נעשה זאת, אם נכבד את מה שסביבנו ואת מי שסביבנו, אם נקיים חברה מוסרית, הוגנת, צודקת, המעריכה את מה שהאל נתן לנו ומיחדת אותנו כעם מוסרי, אולי לא תקיא אותנו הארץ. אולי יתקימו בנו דברי הנביא עמוס שאותם נשמע בהפטרה: "וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה".
אולי נדע ימים של שפע – שפע של יבול, של צדק, של מוסר, של אהבה – והטבע יתמוגג יחד איתנו.
שבת שלום!