שבת החודש – שבת "החודש" היא ערב ראש חודש ניסן. קוראים בה בשחרית את פרשת "תזריע" ובספר השני את פרשת החודש (שמות י"ב, א-כ). על פי המנהג המסורתי, הקריאה בספר השני היא קריאת ה"מפטיר". ניתן, כמובן, לסטות ממנהג זה, ובשל אורך הפרשה לחלק אותה לשתי עליות, כשרק השנייה היא למפטיר/ה. כידוע, במרבית קהילותינו, נהוג לקרוא כל שבת רק כשליש מהפרשה, וראוי לבחון האם בשבת זו לא נכון לקצר קטע זה מפרשת "תזריע" כדי להעניק מקום מרכזי לפרשת "החודש" ולהבטיח קשב וריכוז של הקהל.
כרגיל, נקראת בערב ראש חודש הפטרת "מחר חודש", אולם השבת אין נוהגים כך, וקוראים את ההפטרה המיוחדת לפרשת "החודש". בכך מציינים את ייחודו של ראש חודש ניסן, ראש החודשים לחודשי השנה. ההפטרה עצמה (יחזקאל מ"ט) עוסקת בחידוש חג הפסח בבית המקדש ויהיה בה כדי להציב אתגר מעניין בפנינו כדרשנים, במיוחד כשהמדובר הוא באירועי בר/בת מצווה.
כבכל שבת שלקראת ראש חודש, מברכים על החודש החדש.
שבת הגדול (ערב פסח) – ליל הסדר חל השנה במוצאי שבת. השבת שלפניו היא "שבת הגדול". בשבת זו אין קוראים את ההפטרה הרגילה של פרשת השבוע ("אחרי מות") אלא את ההפטרה המיוחדת לשבת זו (הפותחת ב"וערבה לה'", מלאכי ג).
הפטרה יפה זו מסתיימת בפסוקים "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". פסוקים אלה הם הבסיס לכל הראייה המדרשית של אליהו כמביא הגאולה, משכין השלום והדמות הרכה ומלאת הרחמים. דמות זו עומדת בניגוד חריף לדמותו של אליהו בספר מלכים א. גם למי שאינם מתעניינים כל כך בחילופי דמויות אלה ואפילו לא במימד המשיחי של פסוקים אלה, הם עשויים לספק חומר רב ערך למחשבה. התיקון המיוחל, המנובא בהם, אינו רק השבת לב הבנות והבנים על הוריהם (אם להרחיב את הביטויים האכסקלוסיביים מגדרית), היינו שיקום המשכיותה של הנחלת המסורת. הוא כולל גם השבת לב ההורים על בניהם ובנותיהם, קבלתו של החדש, הערכתה של זווית הראייה של הדור הבא, המשנה ומפתח את שעשינו אנו. רק תנועה כפולה זו יכולה להבטיח הרמוניה ושלום.
ליל הסדר הנערך במוצאי שבת מזמן שורה של עניינים הלכתיים, העשויים בהחלט לשמש את מחשבותינו הדתיות:
חמץ ושבת – האתגר הראשון שמציב הזמן המיוחד הזה כרוך ביחס שבין ביעור החמץ לשמירת השבת. כידוע, בערב פסח, לקראת הצהריים יש לבער – היינו לשרוף – את החמץ ולבטלו. יחד עם חיפוש החמץ בלילה הקודם זהו ביטוי ברור לכך, שההיבדלות המוחלטת מן החמץ, היא אידיאל אוטופי שאינו יכול להתמלא עד תום. הבית שמירקנו, הכלים שהכשרנו, כל אלה אינם מבטיחים שניבדל באמת לגמרי מן החמץ. ביעור החמץ בא לבטל, טקסית, את תוקפו של החמץ שנותר. כשערב פסח הוא שבת מתנגש עניין זה בחיוב לאכול מן החלה (ובאיסור לאכול מצה בין פורים לליל הסדר) בשבת. על פי ההלכה, איננו יכולים לבער חמץ בשבת וחייבים לעשות זאת ביום שישי; על-פי ההלכה אנחנו חייבים לשמור מעט לחם לברכת "המוציא" בליל שבת ובשבת בבוקר. הפתרון ההלכתי הוא, שאכן מחפשים חמץ אור ליום שישי (ביום חמישי בלילה) ומבערים חמץ לקראת צהרי יום שישי, אלא שמשאירים בבית פינה אחת עם מעט לחם לברכת המוציא. בשבת בבוקר, לאחר ברכה זו, זורים לרוח (מחוץ לבית) את הפירורים שנשארו ומשלימים את ההינתקות מהחמץ. התנגשות זו מזמנת הזדמנות מצוינת להתבוננות במשמעות ההיבדלות מהחמץ, במקום של סמלים טקסיים כאלה בחיינו הדתיים ובמידה שבה אנחנו מחליטים לעשות את כל זה על פי קווי המתאר שקבעה ההלכה או מחוצה להם.
הכנת הסדר בשבת – האתגר השני הוא בעיקרו האתגר הטמון בכל חג החל במוצ"ש, אולם ברור שכאן העניין מוקצן בשל העובדה שזו ארוחת חג מורכבת ורבת משתתפים במיוחד. מבחינה הלכתית, המגבלות הן ברורות. אין להכין בשבת לקראת ימי החולין ואף לא לקראת החג הממשמש ובא, ולא כל שכן אין לבשל לצורך זה ולעשות מלאכות האסורות בשבת. השאלה היא, כיצד שמירת הלכה זו, במידה רבה או מלאה, משפיעה על משמעות חוויית הסדר, על יופיו ועל האפשרות להכינו כראוי ולהגיע אליו בלב נכון. סדר, שתחילת ההיערכות אליו היא אחרי צאת השבת (ולמהדרין: אחרי תפילת ערבית והבדלה), יתחיל מאוחר מאוד, בבהילות, בלא כוונה ראויה. האם ראוי לנו לשלם מחיר כזה? האם אין זה נכון להעדיף את ערכו הדתי-חינוכי-חווייתי של הסדר על מימדים מסוימים בשמירת השבת? שאלה זו תטריד מעט את מנוחתם של אלה, כמוני, ששמירת השבת שלהם גמישה ובלתי הלכתית; ראוי שהיא תעסיק גם כאלה ששמירת השבת שלהם מעוגנת במידה רבה יותר בקביעותיה של ההלכה.
המבדיל בין קודש לקודש – יום טוב החל להיות ביום ראשון (היינו, מתחיל עם צאת השבת) מציב וורסיה מיוחדת של טקס ההבדלה. כרגיל, אנו מבדילים בין קודש לחול, בין קדושת השבת או המועד לבין ימי החולין הבאים לקראתנו. הבדלה זו מסמלת מצד אחד את ערכו הקיים ועומד של החולין, ומצד שני את ערך היתר של הקודש. במוצ"ש שבו מתחיל מועד משתנה נוסח ההבדלה והוא נחתם במילים 'המבדיל בין קודש לקודש'. יצוין, שכאשר המועד חל להיות ביום שישי (מה שאינו יכול לקרות בראשון של פסח) ובמוצאי המועד מתחילה השבת, אין אומרים הבדלה, שכן התפיסה היא, שקדושת השבת יתרה על קדושת החג. במילים אחרות: גם באמירה "המבדיל בין קודש לקודש", הנאמרת במוצאי שבת שבו מתחיל מועד, מובלעת היררכיה. עם זאת, רגע מיוחד זה מאפשר לי – ואולי גם למי מכם – להתמודד עם אחת המכשלות שנושא ההבדלה וההפרדה מטיל לפתחנו. במוצאי שבתות רגילים, אני מוצא בעיה חמורה ביותר בנוסח המציב את ההבדלה "בין קודש לחול, בין אור לחושך … בין יום השביעי לששת ימי המעשה" באותו מישור כמו ההבדלה "בין ישראל לעמים". המחשבה, המעוגנת ברעיון "בחירת ישראל", על פיה ישראל הוא קודש ואור ו"העמים" הם חול וחשכה, פסולה בעיניי מכל וכל וסכנתה מרובה לפתות אותנו לחשיבה אתנו-צנטרית צרה ולהתנשאות דתית. אשר על כן אינני אומר מילים אלה בעת עריכת ההבדלה ומסתפק בהבדלות שבין הקודש לחול, בין האור לחושך ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. לעומת זאת, ההבחנה בין קודש לקודש – בין סוגי ייחוד שונים ונבדלים, עשויה להיות פורייה מבחינה דתית ותרבותית. בהתאם לכך, הצעתי להכניס להגדה של פסח של מר"ם, כנוסח אלטרנטיבי, את הדברים הבאים:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם המבדיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ בֵּין יוֹם
הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, בֵּין בְּרִיתֶךָ עִם יִשְׂרָאֵל לִבְרִיתְךָ עִם הָעַמִּים הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ:
שביעי של פסח – מכיוון שלא תתקיים השנה שבת חול המועד פסח, נוהגים בשביעי של פסח (לבד מיתר התוספות המיוחדות לשבת) לקרוא במגילת שיר השירים, כשם שעושים בכל שנה בחו"ל. השילוב של הליריות של שיר השירים עם העוצמה והמיליטנטיות של שירת הים (קריאת התורה של יום זה) מזמן הרהור מעניין, החורג משגרת תגובותינו לשירת הים בנוסח "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
כל אלה הם רק פן אחד של ענייני הפסח, החירות, המאבק לגאולה. אולי לא הפן החשוב ביותר, אבל כזה שהלוח מזמן לנו דווקא השנה. הקשרים אחרים יבואו בפעם אחרת, אולי על ידי מי מקוראי הרהורים אלה.