בני דורנו אינם יכולים להבין את נושאי הפרשה ואת דרך העיסוק במחלה הנוראה הזאת. התורה איננה עוסקת בצד הרפואי של המחלה, אלא עוסקת כולה בענייני "טומאה" ובענייני "טהרה" הנוגעים למצורע. היא אינה מסבירה כיצד לטפל רפואית במצורע, אלא מה תפקידו הרוחני דתי של הכהן שהמצורע פונה אליו, ומה רמת טומאתו של המצורע על פי מחלת הצרעת שלו.
חז"ל ממשיכים בדרכה של התורה. גם הם אינם מתייחסים למחלה עצמה אלא למדרש המילה צרעת: מצורע כמוציא רע.
כך שעל פי חז"ל, הנאמר בפרק י"ד פסוק 2, "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן", איננו מתייחס אל חולה הצרעת, אלא אל אדם החוטא בלשון הרע.
המוציא דיבתו של חברו רעה לוקה כעונש בצרעת.
חכמי התלמוד מסתמכים על מה שארע למרים, אחות משה. בספר מדבר י"ב 1-16 מתוארת הוצאת הדיבה של מרים נגד האשה הכושית של משה, ותגובת האל: "ויחר אף ה' בם וילך, והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג". מרים דיברה סרה במשה ולקתה בצרעת. כך גם שאר גורלם של מוציאי דיבת רעיהם שהם כמו לוקים בצרעת.
הפרשה מלמדת אותנו שהמצורע צריך להיות בהסגר מחוץ למחנה: עליו להכריז על עצמו כטמא, כדי שיתרחקו ממנו בני אדם. כך גם מי שמוציא דיבתו של אדם מתכוון בכך להוציא אותו אל מחוץ למחנה, לבודדו מן הבריות, לטמא אותו, ולכן ייענש מידה כנגד מידה. על המשמיץ, לא המושמץ, להיכנס להסגר, כפי שעושים לחולה בצרעת, ולהחשב בכך טמא. המשמיץ, המנסה להמיט קלון וחרפה על אדם אחר, יוצא בעצמו עטור חרפה וקלון.
הרכלן גם הוא אינו פטור מעונש, אפילו אם דבר הרכילות הוא אמת ואין עורר על אמיתותה. הרי חז"ל מבססים על התורה את פרושם למעשה האשה הכושית, ואין עוררין על כך שמרים דיברה אמת. לפיכך, לשון הרע איננה בהכרח דבר שקר. בכל זאת: הרכלן והמוציא דיבת אדם רעה נענש.
שהרי לאמת יש פנים רבות.
בתהילים ל"ד נאמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו". ההימנעות מרכילות ונצירת הלשון הם המקור לחיים של יושר ושל שלום.
לאחר שהמצורע מתרפא מן הנגע, הוא עובר תהליך של טהרה. בתחילת הפרשה אנו קוראים:
"ביום טהרתו והובא אל הכהן. . . ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב".
וכך גם מתארים חז"ל את תהליך ההיטהרות של המוציא לשון רע:
התורה מדברת על הבאת שני סוגי עצים: עצי ארז, שהוא הגדול והחזק שבעצים, ועצי תולעת ואיזוב, השפלים שבעצים. המתנשא כארז, בעל לשון הרע מתוך גסות וגבהות הלב, המשפיל חבריו ורואה בהם רק מגרעות, טהרתו תהא בהנמכת הלב, בהתנהגות ענווה ונמוכה, כאיזוב.
וברוח זו, ראוי לנו לאמץ את תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק שנהג להתפלל: "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם", ולאורם של דברים אלו לחיות את חיינו.