(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמ' 9)
מהי הקריאה הזאת בפרשת השבוע, שחוזרת מדי שנה, את מי היא באה להרגיע, לנחם, לרפא? למי יש צורך בה? את מי היא מרצה?
ואכן, יש בחזרה הזו משהו משרה ביטחון, מפיג פחדים, כי מה שלא יהיה, התורה שם, עומדת בעינה, מביטה על מהלך חיינו ונותנת להם משמעות. מהו, אם כן, תפקידו של הדרשן? תפקידו למשוך חוט בין התורה והחיים. בכוחו לפרש, להעניק חיים ולהמציא נחמה לקהל שומעיו. הנה, התורה נושאת איתנו בעול, מפיגה במשהו את כאבינו וצערנו, שותפה לרגעים של נחת ושמחה. שנה וחצי שאני דורשת כמעט מדי ליל שבת. חשיבותה של הדרשה בכך שאנחנו מלווים את בני ישראל במסעם במדבר והם מלווים אותנו במסענו בחיים. הסיפור שמספרת התורה כבר מזמן הפך לסיפור חיינו וככל שאנחנו מעמיקים בתורה, אנחנו צוללים לפשר המציאות אותה אנו חיים. הדרשה מדויקת ונוגעת ככל שהיא מישירה מבט, מאירה אפלה ושופכת אור על מה שעיתים הוא מפחיד ומאיים כל כך עד שביקשנו שלא לראותו. אמיתיותה של התורה היא קרקע פורייה עבור הדרשן המבקש להוביל את קהילתו בדרכים של כנות, פיכחון ותיקווה. ושוב אנחנו בפרשת שמיני. אהרון ובניו עוברים השתלמות ארוכה במדעי הקורבנות. התורה יורדת לפרטי פרטים. דם ואש הן המילים המנחות בפרשות האלה, הפותחות את ספר ויקרא ובמרכז כל חגיגת הדם והאש עומדים, כאמור, אהרון וארבעת בניו: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. אחריות כבדה מנשוא מונחת על כתפיהם. משה אומר לאהרון: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם; וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם, וְכַפֵּר בַּעֲדָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. (ויקרא ט', ז') קורבנו של אהרון הוא קורבן העם, הכפרה שיקבל היא כפרת העם. רש"י אומר שאהרון היסס ומשה דחף אותו, הוא הבטיח לו עוד קודם לכן: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם, פס' ו). כלומר, אם תנהגו ממש כפי שהורה לכם ה', כבודו יראה לפניכם. שכינתו של האל במשכן תלויה במעשי הכהנים. אחריות כבדה שאין בצידה שכר רב, לפחות לא בדורו של אהרון. בהמשך, בדורות מסוימים, נהנו הכהנים מהשפעה פוליטית כזו או אחרת, אבל דמותו של אהרון, החל מסיפור עגל הזהב, הולכת ומקבלת אופי טרגי. הדבר הבא שקורה הוא שבאמת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (שם, כ"ג כ"ד). האל נענה ואש יוצאת ואוכלת את קורבנותיהם של הכהנים, לעם כולו רווח, המאמץ לא היה לשווא. ואז קורה הנורא מכל: בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שחודשים ארוכים מתכוננים לרגע הזה, נכנסים למשכן ומעלים לה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא, י', א'). הם מתים בו במקום. מהי האש הזרה איננו יודעים. ולמה עשו זאת, למה הקריבו אש זרה, האם לקחו לעצמם חרות ומתוך ששכחו את מקומם, נכנסו ל"אגו טריפ", או האם היה זה מתוך רצון עז, אקסטאטי, לדבוק בה'? תהא הסיבה אשר תהא, התורה מפנה לרגע את הזרקור אל משה ואהרון. משה מבקש לנחם את אהרון ואומר לו: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (שם י', ג'), אלוהים מקדש את שמו בקרובים לו ביותר. לדעת חכמים ביקש משה לומר: עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש (ספרא, שמיני, א'). בניך הם הקורבן שביקש לו האל כדי לקדש את הבית, גדולתם בקורבן שהקריבו, בחייהם. האם יתכן שבקורבן אדם עסקינן? תגובת אהרון מתוארת בשתי מילים: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. שתיקתו של אהרון, לנוכח ניסיונות הניחום של משה, היא שתיקה רועמת. איך יכול הסיפור הנורא הזה לשפוך אור על חיינו? שתיקתו של אהרון מסמלת בעיני את שתיקת ההורים, האחים, היתומים, והאלמנות. ימי הזיכרון שיבואו מיד אחרי פסח יקרבו אותם אל קידמת הבמה, אחרי שנה שלמה של שתיקה. יום השואה ויום הזיכרון הם ימים שבהם אנחנו מתפנים לעסוק במה ששתקנו במשך כל השנה. כל השנה צעקו הכותרות והקמפיינים נגד ההשתמטות, אבל נמנעו מלדבר על המחיר. וכך, לרגע, גם התורה משתתקת יחד עם אהרון; ישנה הפוגה קלה במפעל הדם והאש ומיד אחריה הכל חוזר לפעול: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא (שם י' י"ב). ואכן, אהרון ושני בניו הנותרים חוזרים למלאכתם, מלאכת הקורבנות, במלוא המרץ. אבל שוב משהו משתבש, הם שורפים את קורבן החטאת, במקום לאכול אותו. משה כועס על הבנים ה"נותרים", על אלעזר ואיתמר, והפעם האב לא שותק עוד: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (שם י י"ט). הפרשנים מסבירים: ותקראנה אותי כאלה- קרו לי אסונות גדולים ושמחתי נהפכה לאבל…. לשבריר שנייה נדמה שהגיח האב מבין קליפות בגדי הכהונה, אהרון לא מוכן עוד להקריב את בניו על מזבח הכהונה והוא יוצא להגנתם. הוא לא מוכן עוד לשתוק את המחיר ששילם. משה מבין ומגיב באופן אמפאתי: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (שם כ'). וגם אני שמחה על אהרון הזה שאינו שותק ואינו מבליג עוד וצועק את צעקתו. אינני יכולה לומר דבר חד משמעי על תורת הקורבנות היהודית. לא בכדי נתנה התורה מקום כה נרחב לקורבנות ואינני מאלה החושבים שהנושא אינו רלוונטי עוד. הוא נוכח, חי, נושם ובועט בחיינו. אינני רוצה להיות קורבן ואיני רוצה שילדי ותלמידי יהיו קורבנות, אינני יודעת אם אפשר להימנע מכל זה, אבל אני מבקשת שלא נשתוק את זה, שנדבר גם על המחיר. זהו השיעור שמלמדת אותי פרשת שמיני, זהו הסיפור שחוזר איתה, מדי שנה, לקראת "הימים הנוראים" של האביב.