בפרשת ויקרא נמצא את הפירוט המתייחס לסוגי הקורבנות (בעלי חיים, סולת, חיטה, שמן) והנסיבות להבאתם(חטא, שגגה, נגיעה בדבר טמא). פרשת צו שמה את הדגש על תפקיד הכהן בהעלאת הקורבן: הבגדים שעליו ללבוש, סדר הפעולות שעליו לבצע ומיקומן והחלקים הנאכלים לעומת החלקים הנשרפים. הפרשה פותחת בתיאור תורת העולה, שהיא, כדברי ליבוביץ', הקרבן הגבוה בדרגות הקדושה. בתום תאור תפקידו של הכהן מציין הכתוב את אחד מעיקרי תפקידיו: שמירה על אש התמיד, ובנוסח המקראי: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה" (ויקרא ו':6).
הצרוף של "אש" ו"תמיד" איננו צירוף טריוויאלי. אש מסמנת תנועה, התפרצות, חוסר שליטה והתכלות. לעומתה תמיד מציינת קביעות, יציבות, חוסר השתנות. צירוף השניים הוא ייחודי ורומז על אופיו של המקום שמועלית בו לראשונה אש התמיד: המשכן.
בפרשת פקודי בסיום ספר שמות מדובר על המשכן. על אדניו וקרשיו, על יריעותיו וקרסיו וכליו, קם המשכן והיה ברגע שהושמו ככרות הלחם על השולחן, הועלתה הקטורת על המזבח והועלתה אש בנרות המנורה. אלה היו סימני החיים, שהפכו את המבנה למקום התוועדות. הם מסמלים את השותפות, את הדו-שיח של אדם ושכינה. כך בעשיית הלחם: האדמה, החיטה, הצמיחה מאלוהים והעבודה, אלה הם עבודת האדם. הצירוף של השניים, החיטה והעיבוד של החיטה, יוצרים תוצאה שהיא שונה לגמרי מסכום המרכיבים. מלאכת הצירוף, או הצריפה, קשורה קשר הדוק באש.
כך גם בהעלאת הקטורת והאור במזבח ובמנורה: בשניהם קיים היסוד הדינמי, המשנה צורה, של האש. בשניהם הצתת האש מולידה דינמיקה של חיים, של זרימה, של נוכחות (העשן, האור) שמקרינה על סביבתה ומגדירה אותה מחדש.
"למעשה שוכנת נשמתו של המשכן בעצם התנועה שבטכס: השולחן קיים רק בזכות הלחם, המזבח רק בזכות 11 סוגי הקטורת והמנורה, בזכות האש שהיא האור ההיולי, אור בראשית," כותבת נדין שנקר בפרשנותה לפרשת פקודי. בהמשך היא מוסיפה: "למנורה . . . אין כל משמעות לולא אש התמיד הבוערת בה." (נדין שנקר, "פותחים שבוע", נפתלי רוטברג, עורך, ע' 263).
גם המזבח הוא זירת מפגש, המשלבת מצד אחד את פנייתו של האדם, באמצעות הבאת הקורבן ובעזרת הכהן, ומצד שני, את ההכרה של האל בקורבן. הקרבת הקורבן היא הזמנה לדו-שיח, היא בקשת קירבה, ממש כמו בתפילה (אין פלא, לכן, שהתפילה החליפה אחרי חורבן הבית את הקרבת הקורבנות). הדו-שיח מתבסס על כך שאותו חלק מהקורבן (או כולו) המוקדש לה' מועלה באש על המזבח. האש היא התשובה לדו-שיח, היא המסמלת את נוכחות האל ומעידה על השתתפותו בטכס. האש היא גם הגורם המצרף, המטהר את האדם מן החטא, הזדון, האשם, השגגה או הטומאה שדבקו בו. האש היא המחילה. דרך ההתכה והשריפה היא מאפשרת שינוי והתחלה חדשה.
אבל האש המתלקחת, המתיכה, המכלה, המטהרת, מקורה ב"אש תמיד" הבוערת על המזבח ללא הפסק, המסמלת את הנוכחות האלוהית הקבועה, הבלתי משתנה, התמידית, ממנה אנו מציתים לרגע את הדו-שיח המאפשר לנו לחוש קשר עם נוכחות האל ומכירים בנצחיותה.
המורכבות של טכס העלאת קורבן נובעת מהתנועה הבלתי נמנעת בין שני הקטבים הללו: הנצחי והחולף, המשתנה והמתמיד, האנושי והשמימי. תנועה זו היא בלב ליבה של עבודת הקורבנות. בהעדר הממד האנושי, האש אינה מתגלה, היא אש "קרה" ועקרה. בהעדר הממד הנצחי האש היא אש חיצונית, מתכלה ומכלה, היא אש "זרה". עוצמתה והרסנותה של "האש הזרה" מתגרה עד מהרה: הן עומדות במרכז הסיפור הקשה על בניו של אהרון, נדב ואביהוא, המופיע מייד בחלקה הראשון של הפרשה הבאה, פרשת שמיני. "האש הזרה", כפי שמציע פיבל מלצר בפרשנותו לפרשת שמיני, עומדת בקוטב המנוגד לאש הקודש, היא "אש התמיד" (פיבל מלצר, "פרשת השבוע והפטרתה", פרשת שמיני, ע' 163). היא מבטאת את הרצון בחיוניות, בשינוי, בלהט דתי ללא ההכרה ביסוד הנצחי והמתמשך כמקור לאש המתחדשת, הלוהטת אך בד בבד גם מתכלה ומכלה.
אש התמיד – סמל להתחדשות מתמדת
מאז חורבן הבית הראשון נגנזה אש התמיד יחד עם הארון, המנורה, הכרובים ורוח הקודש (מסכת יומא כ"א). ואם כך, מה לנו ולאש התמיד, בעולם שנדמה "אש התמיד הבוערת בו ללא הרף היא אש של יצר, של מלחמה? מה אנחנו יכולים ללמוד ממבנה המשכן, מתפקידו של המזבח בתוכו? איזה עניין יש לנו היום בתורת הקורבנות?
אחד הדברים שנוכל ללמוד מהתבוננות בתבנית המשכן ובתורת הקורבנות הוא הזמנת הנוכחות האלוהית אל חיינו. כיצד ניצור את המקום הפנוי, בזמן ובחלל, שאליו תוכל הנוכחות הזאת לזרום? איך נזין את האש בתוכנו, אש של חיים, של זרימה, של שינוי, מן המקור המתמיד והבלתי משתנה של "אש התמיד" ולא באש חולפת ושרירותית, אש "זרה"? כיצד נטהר את עצמנו מן הכוחות "המטמאים", המרחיקים את הנוכחות האלוהית? כיצד, לדוגמה, נתיך קטנוניות, צרות עין וקנאה על מנת לחלץ מתוכנו מחדש חסד ורוחב לב?
הדרך איננה פשוטה. דרושה אותה עבודה מורכבת, זהירה ויום-יומית, ממש כמלאכת הקרבת הקורבנות לפני המזבח. דרושה, כמו בעבודת הקורבנות, הנכונות למחילה ולהתחלה בכל פעם מחדש.