המפטיר המיוחד שנקרא השבת פותח במילים "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", ומכאן שמה של השבת המיוחדת הזו.
פרשת ויקרא על רשימת קורבנותיה האינסופית, משולה לשגרת היומיום, שגרה הכוללת אינסוף מטלות ופרטים שצריך לזכור ולשנן. ואכן, יש להניח שזו הייתה שגרת חייהם של הכוהנים, שנדרשו ללא הרף לענות על שאלותיו של העם – איזה קורבן מביאים לכבוד מה ובאיזה עניין, ואחר כך היה עליהם לזכור מה בדיוק עושים עם כל קרבן וקרבן. המון טרחה והמון טרדה והמון אחריות ולפעמים אפילו שעמום של רוטינה.
מרוב פרטים אנחנו עלולים להחמיץ את העיקר, את התמונה הכוללת, את יופיו של המקדש הממשי והמטאפורי. אנחנו כל כך עסוקים במטלות בעבודה, ברשימת הקניות, בפתקים מבית הספר, בלוח החוגים של הילדים, בסידורים ובעניינים ובמשימות – עד שאיננו מוצאים זמן להרים את הראש לרגע אחד, ולראות את התמונה הכוללת. למשל, שחיינו, בסך הכל, טובים. ושיש בהם הרבה ברכה. ולא פחות חשוב מזה – הרבה יופי.
אדם הקורא את פרשת ויקרא צריך להתאמץ, ואחר כך להתאמץ עוד קצת, ואולי אפילו הרבה, על מנת שלא להתבלבל ושלא לשקוע בבליל התיאורים והרשימות. ממש כאדם הטובע בשגרת פרטי חייו הקטנים, והמוצא עצמו מתאמץ לראות בהם יופי או למצוא בהם היגיון.
אבל לא השנה. השנה ניצלה פרשת ויקרא מסכנת עומס היֶתר. מפני שהשנה מצויה הפרשה הזו על ציר הזמן, היא נכנסה לספקטרום מגוון ומעניין, שיש בו מקום לשגרה, אבל גם לחגיגיות. כאשר באופן נדיר מצטרפים להם יחד שלושת המועדים שמניתי – פרשת ויקרא, ראש חודש ושבת "החודש", מתעלה הפרשה מעל שגרת הקריאה בה, ועומדת בקונטקסט של זמן, על ציר הזמן.
כמו מתוך בליל של אינפורמציה ואולי כאנטי-תזה לבליל הזה שבפרשת השבוע, אנחנו מציינים חגיגית את תחילתו של החודש ואת תחילתה של השנה. האמירה החגיגית "החודש הזה לכם ראש חודשים" מזכירה לנו שיש צורך, צורך חשוב, בחגים ומועדים. ושלצדם, צריך גם את השגרה, אותה שיגרה שאנחנו קוראים לה לפעמים "השגרה המבורכת". בספרו של אברהם בורג "בלשון בני אדם" קראתי בהקשר זה דבר-מה מעניין. בורג מפנה את תשומת ליבנו אל שני הביטויים ההפוכים זה מזה: "אני אדון לגורלי" לעומת "אני עבד לזמן". מה אנחנו? כל אחד ואחת מאתנו? או מוטב – מה אנחנו יותר? יותר אדונים לגורלנו כבני ישראל היוצאים לחרות, או שמא רוב הזמן אנחנו "עבדי הזמן", נגררים איתו, כאותו עבד שאין לו לא חודש ולא שבת? האם אנחנו זוכרים מדי יום את משמעותו העמוקה של הביטוי "החודש הזה לכם"? לכם, אומר לנו ספורנו, פרשן איטלקי מן המאה ה-16. כעת, לאחר היציאה לחרות, הזמן הוא לכם, שלכם. עשו איתו מה שתבחרו.
אז מה נבחר?
לשקוע בפרטים הקטנים של היותרת והכליות והכבד ודם-הקורבנות, או להתעלות אל ההכרזה "החודש הזה לכם"? והרי כולנו יודעים ויודעות, שהבחירה היא בחירה מחדש, כל יום, אולי כמה פעמים ביום.
את הדרשה הזו כתבתי באחת וחצי בלילה. זמן משונה לכתוב בו דרשות. אז האם פירוש הדבר ששקעתי באלפי פרטי השגרה עד כי לא נותר לי זמן, מלבד באישון ליל, לנסח לעצמי את מחשבותיי על פרשת השבוע, או שמא פירוש הדבר הפוך – אני אדונית לזמני, ואם ארצה, אשאר ערה לתוך הלילה ואבחר מה לעשות בשעותיי. מהי התשובה הנכונה? אוהו, זו בהחלט השאלה. אני חושבת שהתשובה היא אישית, בינינו לבין בוראנו.
עבודתם של הכוהנים חשובה, חשובה מאוד אפילו. גם אלפי הפרטים מהם עשוי היומיום שלנו חשובים מאוד. אבל ברור לכולנו, אני מניחה, שהספירה היא הנותנת לרגעים האלה משמעות. כאשר שׂמים את הפרטים הקטנים של חיינו בקונטקסט, נותנים להם לא רק מסגרת, אלא גם מטרה.
את הספירה הזו של החודשים והשנים העניק לנו אלוהים כאשר יצאנו לחופשי. על כן, היא מסמלת תקווה והתחדשות. כיוון, שיש אור בקצהו.
אל האור הזה אנחנו מישירים מבט, ורואים.
פתאום אנחנו רואים לא רק את הקורבן, אלא גם את ההתקרבות. ההתקרבות זה אל זה, ההתקרבות אל האלוהים, ההתקרבות של אלוהים אלינו ואל חיינו, אלוהים שהוא גם אלוהי הפרטים הקטנים וגם אלוהי הזמן הנספר, גם נצחי וגם מלווה אותנו כל דקה ודקה.
***
בספר התורה הראשון אני קוראת שוב את הפרשה. עם ספר התורה השני ועם מולד הירח והיֵרָח אני נולדת מחדש; ובהגיעי אל הספר השלישי אני מתמלאת בהודיה על אינסוף הרגעים האלה שהצטרפו להם יחד לשנים מבורכות, שנים של משמעות, שנים של כיוון.
בוא בשלום, חודש החירות. היי מבורכת, שנתנו.
שבת שלום.