משה מצוי בפסגת ההר, חווה את קרבת אלוהים, קרבה עילאית ואינטימית ככל שרק ניתן לדמות. ארבעים יום וארבעים לילה הוא מצוי עם האל, מקבל ממנו במישרין את דברו. עוצמתה של חוויה זו רב כל כך שהוא אינו אוכל ואינו שותה. כל כולו נתון לאירוע חד-פעמי זה, לגדוּלה שאין למעלה ממנה. אין זה פלא שמדרשים רבים כל-כך ניגשים לצייר רגע זה בצבעים עזים. יש הממקמים את משה במרומים ממש, אוחז בכסא כבודו של האל; אחרים מדמים את האל כיורד ממש אל ההר ונותן עצמו במלוא נוכחותו לעבדו הנאמן. ציורים זהירים יותר מקפידים לשרטט מרחק הנותר אפילו ברגע ייחוד זה בין האנושי לאלוהי: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום (סוכה ה ע"א).
אלא ששגב עילאי זה מציין רק קוטב אחד של המתרחש. הסיפור אינו ממוקד רק במה שקורה על פסגת ההר, או שמא במרומי קודשו של האל. הוא מתרחש לא פחות מכך במחנה ישראל, שם מצוי העם החש נטוש ונבוך, אחרי שמנהיגם הנערץ והאיש שקישר בינם לבין אלוהיהם הגדול והנורא נעלם למשך שבועות רבים בערפלי ההר. הם אינם יודעים מה היה לו, ממש כשם שהוא אינו יודע מה מתרחש בקרבם. הם אינם נוטלים חלק בחווייתו העילאית, ממש כשם שהוא אינו ער למצוקתם. הפנייה לאהרן, עשיית העגל, אורגיית הריקודים סביבו וההכרזה האכסטטית "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד), כל אלה רחוקים ממנו עד מאוד.
כך נחלק הסיפור בין אלה היודעים מה מתרחש בשני מוקדי הסיפור (האל, המספר המקראי, הקוראים) לבין אלה היודעים רק את המתרחש במקום בו הם מצויים (משה, העם). המתח בין אלה לאלה הוא הבונה את הדרמה הגדולה. החיבור בין "מעלה" ו"מטה" הוא הרוקם את עלילתה.
ברגע שהיה אמור להיות הגדול בחיי משה, ובמובן מסוים הגדול והנשגב בחיי האנושות כולה, נוחתים עליו דברי האל, לאמור: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז-ח). דבר לא יכול היה להכין את משה למכה זו. דבר לא יכול לרכך אותה. ספק אם יכול היה להבין עד תום את שנאמר לו, אם יכול היה להינתק באחת מרגשות הקרבה לאלוהים ולשוב ולאמץ את נקודת מבטו של מנהיג העם ונציגו. ספק אם יכול היה להבחין כבר בשמיעה ראשונה שהאל, זה שבחר בעמו והוציאו ממצרים, מכנה עתה את האספסוף הרוקד סביב העגל – "עמך" ומנער חוצנו ממנו. המדרש מפרש, באורח משכנע מאוד, את דברי האל, לאמור: "משה רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי" (ברכות לב ע"א). בעל המדרש מבחין שמיד לאחר דברים אלה שב האל ונשא את דברו. הוא למד מכך שלאחר דברי האל נאלם משה ולא ענה דבר. "מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר". וכי כיצד יוכל משה להתמודד עם המפנה הנורא הזה? כיצד יעכל את השבר הנורא? כיצד יתייצב לנוכח המציאות החדשה, שכמעט אינו יודע עליה דבר?
על רקע זה באים דברי האל בשנית. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט-י). עתה מתחילה לנצנץ במשה ההבנה. אולי אינו מבין עדיין את משמעותה המלאה של כוונת ההשמדה האלוהית, אולם דבר אחד הוא חש במלוא עוצמתו. המלים "ועתה הניחה לי" קוראות לו שלא להרפות מהאל, לשאת את קולו, להתפלל ולהניא את האל מכוונתו. וכמאמר המשכו של המדרש שקראנו, עתה יודע משה "'דבר זה תלוי בי'. מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים". הוא מתייצב במלוא אחריותו אל מול האל, נחוש למנוע את מימוש כוונתו.
עדיין אין לו מושג מה יאמר. וכי מה אפשר לומר ברגע מעין זה? רק דבר אחד הוא יודע, שאסור לו לשתוק, אסור לו להניח לאל ולוּ לרגע. הוא חייב לדבר בכל מחיר. ואכן דברו הראשון אינו אלא ניסיון, עילג וחסר משמעות כמעט, לומר משהו. הדבר הטוב ביותר שהוא מצליח להוציא מפיו היא השאלה "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמות לב, יא). מצד תוכנה זו שאלת-שטות כמעט. וכי יכולה להיות סיבה טובה יותר לחרון אפו של האל, מהעובדה שהעם שכח שהוא הוא שהוציאו ממצרים ומכריז עתה בהתלהבות שהעגל הוא שגאלו מבית עבדים? אבל לא התוכן הוא הקובע, אלא עצם עמידתו של משה, עצם נחישותו למלא את החלל בדיבורו, עצם תפילתו. רק דבר אחד מצליח משה לשזור כבר במשפט ראשון זה – את דחיית דבר האל שהעם החוטא הוא עמו של משה. עדיין, ולמרות הכול, הוא "עמך", היינו עמו של האל.
הניסיון השני לנסח דבר תפילה טוב רק במעט מהראשון. "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב, יב). אם יציאת מצרים נועדה לקדש את שם האל בעולם, ללמד את המצרים – ואת האנושות – שה' הוא שליט ההיסטוריה, הרי שהשמדת העם תהיה בגדר חילול-השם. אלא שמלים נשגבות אלה – קידוש-השם וחילול-השם – אין בהן כדי לבטל את העובדה שאין מדובר כאן אלא ביחסי ציבור, גם אם אלה יחסי הציבור של האל עצמו. אין זה דיבור ריק כקודמו, אולם ברור שבכוחו בלבד אין כדי לבטל את רוע הגזירה.
השניות שחלפו, המאמץ לנסח את דבריו, העיון הקדחתני במשמעה של עמידת האדם נוכח אלוהיו, נותנים עתה את אותותם. משה מבין עתה את עומק משמעות כוונתו של האל. הוא מוצא עתה לא רק את העוז להתייצב למולו ואת האחריות לפתוח את פיו. הוא יודע גם מה לומר. "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמות לב, יג). מה יש בדברים אלה, המעניק להם כוח לחולל את השינוי? מדוע שכנע נימוק זה את האל וגרם לו לחזור בו מכוונתו? האם כל עניינם הוא זכות-אבות ותו לא? נראה שלא. כדי להבין את משמעות דברי משה עלינו לחזור אל ספר בראשית ואל דגמי הפעולה האנושית והאלוהית שהוא מציע.
החטא וההשחתה מציינים את האנושות מתחילת ברייתה, לא פחות מן הברכה והמצווה. בסוף פרשת בראשית אנו קוראים, לנוכח השחתת הארץ בידי האדם: " וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ" (בראשית ו, ו). האל מחליט למחות את האדם והבהמה מעל פני האדמה ולכונן מאבי המשפחה היחדה שתיוותר אנושות חדשה. יתרונה הברור של זו על פני האנושות הראשונה אמור להיות נעוץ בעובדה שביסודה לא עומד אדם סתם, אלא "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים". זהו היגיון של השבחה גנטית. אלא שהניסיון נכשל כבר מהרגע שבו נוח מתגולל עירום ושיכור באהלו וביתר שאת עם "דור הַפַּלָּגָה".
כשלון זה הוא הבסיס לדרך הפעולה החדשה שבוחר האל, היינו בחירתה של משפחה אחת מקרב האנושות שתיאבק בחייה ובדרכיה על הבאת ברכה לכל משפחות האדמה. לא עוד השמדה והשבחה, אלא מאבק יום-יומי על מילוי מצוות האל בתוככי המציאות האנושית עצמה. אברהם אינו מוכרז להיות צדיק ואף לא מי שמצא חן בעיני האל. לעומת זאת הוא מצוּוֶה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). יש שהוא עומד בכך; יש שהוא כושל ומתגלה בחולשתו. והוא הדין בצאצאיו ובעם היוצא מחלציו.
אם נשוב עתה לדברי האל אל משה בפרשתנו נוכל לעמוד בבהירות על משמעותם. אלוהים, הנואש מהעם החוטא, רוצה לעשות בעם מעשה-נוח. הוא רוצה להשמידם ולכונן ממשה עם חדש. משה אמור להיות נוח, כשמשמעו המילולי של דבר האל אליו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי", היה לי נוח. ואכן הסיפור עמוס לשונות המציינים את הסיפור ההוא מבראשית. העם "שחת", ממש כמו שהארץ נשחתה אז לפני האלוהים וממש כשם שהאל ביקש להשחיתה. משה מייחס לאלוהים את הכוונה לכלות את העם "מעל פני האדמה", ממש כשם שהאל ביקש אז למחות את האנושות "מעל פני האדמה". היענותו של האל לתפילת משה מתנסחת במילים "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד). מלים אלה מזכירות בבירור, אם כי במהופך, כי האל ניחם על שעשה, היינו על בריאת האדם, שבה נפתחה הדרמה ההיא.
אלא שכל זה אמור להתרחש בתוככי הברית בין האל לעמו, במסגרת ההיסטוריה הנפתחת באברהם, יצחק ויעקב. לא אנושות חדשה צריכה לצאת ממשה, אלא גוי חדש. "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י), מבטיח האל למשה ממש בלשון שבה הבטיח זאת לאברהם (בראשית יב, ב). לא את היחס הכולל בין האנושות לאלוהיה צריך המהלך לשקם, אלא את הברית והשבועה שהאל נשבע לעמו.
את זה משה אינו נכון לקבל, את זה אין הוא רשאי לקבל. הגיון המבול והגיון הברית עם אברהם ומשפחתו סותרים זה את זה. הגיון המבול היה, כאמור, זה של השבחה גנטית. כשלונו של היגיון זה זועק בכל דור ודור. הגיון הברית היה זה של מאבק נמשך בקרב החברה האנושית לממש את דבר האל ולהביא ברכה. ההבטחה לאבות, אין דינה להתבטל ולהימחק רק משום שהעם חטא. כאברהם ומשפחתו, גם העם אינו מחוסן מפני החטאים והחולשות האנושיות. כאברהם וכבני משפחתו, גם דינו של המאבק לעצב את גאולי-מצרים לחברה מביאת-ברכה להימשך למרות החטא. כינון עם חדש מזרעו של משה, אין בו כדי לקיים את בריתו של האל ואין בו כדי להבטיח מפני חטאי העתיד. משום כך עתיד משה להטיח בפני האל, לאחר שיֵרד מן ההר ויתיצב במלוא העוצמה נוכח העם החוטא, "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). אם דינו של העם להימחות, יימחה גם שמו של משה והעם ייכחד כליל.
המדרש מדייק בדברים אלה של משה, המטיח בפני האל "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ". לוא היה האל נשבע בשמים ובארץ בלבד, כדרך שמנוסחת ברית הקשת בענן במוצאי המבול, אפשר היה שיחזור בו, כשם שאפשר שיתבטלו שמים וארץ. "עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים" (ברכות לב ע"א). הפרת הברית תסתור את עצם נוכחות האל בעולמו, את שמו הגדול. לא שיבה מחרון האף נחוצה כאן, כדרך שהדברים נתנסחו בפסוק הקודם, אלא קבלה מעמיקה של האל את העובדה, שאין בכוח החטא לבטל את המאבק על הברכה, שאפילו מעשה העגל אינו מוחק את הברית בין האל לעמו.
***
כוחה של החוויה הגדולה שמשה עבר היה מספיק כדי להעניק תורה, אבל לא כדי לעצב את ההיסטוריה. כשהוא היה נתון להתעלותו המיסטית, רקד העם ריקוד אכסטטי. שתי החוויות המסעירות הללו – זו העילאית וזו המדרדרת – לא נפגשו. שהרי החוויה המיסטית אינה יודעת אלא את עוצמת ההתפעמות. אין בה כדי להבחין בין העגל לאל, בין הירידה לתהומות לטיפוס אל פסגות המרומים. את ההיסטוריה שינתה רק התייצבותו של משה נוכח אלוהיו, רק האחריות שנטל על עצמו. את ההיסטוריה שינתה רק ההכרעה שדבר זה – היינו עצם קיומו של העם, דרכו והמשך בריתו עם אלוהיו – תלוי בו ובמעשיו. נכונותו להתעמת עם אלוהיו, הכרעתו להמשיך ולפעול כרועה הנאמן של העם שסרח, הן הן המכוננות את גדולתו הדתית והאנושית של רגע זה. בכוחן יכול היה משה לרדת מן ההר ובידו לוחות העדות. "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). מכוחן יידע משה את חובתו לשבר את הלוחות שכה עמל לקבלם מידי האל. מכוחן יעמוד לו כוחו להיאבק נגד ההשחתה שפשתה בעם. בכוחן – כוחו של מי שיודע שעיקרה של עמידה דתית משמעו נטילת האחריות האנושית ומימושה – יהיה בידו להביא מרפא ולהמשיך להנחות את העם בדרכו. בזכות אלה נעשתה ירידתו הכאובה מן ההר, ופניו אל העם, גדולה ונעלה אפילו מעלייתו אליו. בזכות אלה הוא גם עתיד לשוב ולעלות להר ובידו לוחות שניים, מעשה ידי אדם, לוחות שיהיו מונחים בארון לדורות לצד שברי הלוחות ששיבר.