"ככל, אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן, ואת תבנית כליו; כן תעשו".[שמות כה, 9]
אמר רבי לוי יצחק מברדיטשב:
"פירש רש"י: "וכן תעשו לדורות, ומקשים התוספות [בבלי שבועות דף טו ע"א, ד"ה "וכן תעשו"]: הלא לא היה שוה מזבח שעשה משה למזבח שעשה שלמה", וכן הקשה הרמב"ן. אך לפי דברינו הנ"ל ניחא, דכוונת הכתוב "וכן תעשו" הוא המכוון לדבר אחר. … וידוע דברי חז"ל [בבלי סנהדרין דף פט ע"ב] דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, רק כל אחד לפי בחינתו וכפי שעובד השם, באותו הבחינה עצמה נראה אליו רוח הנבואה. משום הכי, משה ודור המדבר כפי ערך עבודתם ורוח נבואתם אשר השיגו בהר סיני, כך היו צריכין לעשות צורת המשכן ותבנית הכלים, אשר נעשים לבוש לאורות הרוחניים של הקדושה". [ר' לוי יצחק מברדיטשב, "קדושת לוי", על פרשת תרומה]
רש"י הבין את התיאורים המפורטים בפרשתנו כחוק נצחי, שיש לפעול על פיו בכל דור, וכהוראות אדריכליות חקוקות בסלע הקיום היהודי: בכל זמן בו ייבנה משכן, מזבח או מקדש, יהיה עליו להיעשות בהתאמה לתוכנית הזו. בעלי התוספות, וכן הרמב"ן, מעירים את תשומת ליבנו לכך, שבית המקדש שבנה שלמה, לא נבנה כך, והיה שונה בתוארו ובכליו מן המתווה המדויק שהוריד משה מן ההר. ר' לוי יצחק מברדיטשב מתייחס להערתם זו, ומבקש לקרוא את הפסוקים באופן אחר, "פתוח" יותר. מבחינתו, מהות המשכן הפיזי וכל כליו, היא להלביש את הרוחניות והקדושה האלוהיות ב"בגדים אזרחיים", בגוף אנושי, במעשה. הקדושה האלהית והרוחניות הצרופה, כמו זו שנחשפו אליה ישראל בהר סיני קשה ומאיימת, ולמעשה, בלתי נתפסת. כדי להצליח להתמודד עם אלוהות כזו, יש צורך בביטוי גופני, תחושתי, מובנה.
תהליכי הבניה שלנו כבוגרות ובוגרים, עשויים מעיסוק יומיומי בדם – כאבים, מכשולים, מכות; בשליה – יציאה מן הרחם החם של גירסא דינקותא שלנו, היפרדות מן התשובות של ילדותנו; ובזהב – התלבשות בזהות וברושם החיצוני שאנו בוחרים לעצמנו. הרעיונות והרגשות שמניעים את תהליך הבניה מהווים את נקודת המוצא ואת התכלית של דרכנו, אבל הביטוי המעשי שלהם הכרחי. איננו יכולים לבנות עצמנו מרוח ומאור, עלינו להתאים כלים ממשיים להכיל את האידיאולוגיות והרעיונות שלנו. הדרך בה אנו בוחרים להגדיר אהבה וכבוד חשובה ומשמעותית, רק אם נמצא דרכים לבטא אותה בחיינו. אידיאולוגיות של שוויון וצדק, חשוב להן להיות מנוסחות בראשנו, כדי שנדע לכוון את ליבנו אליהן, אבל קיומן המלא בחיינו, יוכל להתהוות רק באמצעות מעשים יומיומיים. את האלוהות, אליה אנו שואפים להתקרב, עלינו להנכיח בגופנו ובאורח חיינו – בתפילה, בלימוד, במצוות, או בכל דרך אחרת.
ר' לוי יצחק מברדיטשב מבין, שבני אדם שונים נעזרים בלבוש שונה, שצלם אלהים האחד בכולנו, מובע באופן גופני ונפשי אחר, בכל אחד ואחת מאיתנו. רעיון זה, משאיר פתח לפרשנות אישית: הביטוי הגופני של הרוחניות האלהית, הכלים המכילים את האורות הרוחניים של הקדושה, יכולים וצריכים להיות שונים ממקום למקום, מתקופה לתקופה, מאדם לאדם. גופנו ואורח חיינו, מתהווים כמשכן וכליו: כל אחת מאיתנו בונה את המשכן מן הזהב שברשותה, וכל אחד מאיתנו אוסף אל המשכן את הכלים הנדרשים לו.
הבניה והאיסוף אינם רק עיסוק עיוני, אלא פעילות גופנית ממש: עיסוק בדם, בשליה ובזהב. הדרך בה אנו אוכלים, האופן בו אנו מדברים עם ילדינו והורינו, הצורה בה אנו נוהגים בכבישים – כל אלה הם כלי המשכן שלנו, הם ההבעה המעשית של אמונותינו ורגשותינו.
עלינו להימנע כמובן משקיעה בפרטים, מהתרכזות יתר בצורת הכלים: לא להתבוסס בדם, לדעת להיפרד מן השליה, ולא לרדוף אחרי הזהב. עלינו לחשוב על הרעיונות, על הערכים, על האידיאולוגיה, ולזכור את האורות עבורם אנו בונים את הכלים. עיסוק בדם, בשליה ובזהב, מהם עשויים חיינו, אינו ויתור על הרוח והקדושה, אלא ציור ופיסול שלה. כמו המשכן וכליו, כך גם דמותנו שלנו הינה יצירת אמנות, המתחדשת בכל יום תמיד, ומגדירה את אמונותינו ואת היסודות הערכיים עליהם אנו בוחרים להשתית את חיינו. אם נדע להתמודד עם הדם, עם השליה ועם הזהב ולא לברוח מהם, אם נלביש בהם את האורות הרוחניים של הקדושה, אולי יתקיים בנו הפסוק: "ואומר לך בדמיך חיי, אומר לך בדמיך חיי". [יחזקאל טז, 6]