כמה מפתיע שהפרשה הדרמטית שבמרכזה עשרת הדיברות, ליבה של היהדות נקראת על שמו של יתרו שהיה לא פחות מכהן מדייני הנטוע עמוק בעבודת אלילים.
שני נושאים מרכזיים בפרשה, האחד הוא הייעוץ הארגוני אותו נותן יתרו למשה בראותו קורס תחת עול המנהיגות: עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת הַדְּבָרִ֖ים אֶל הָאֱלֹהִֽים;
והשני; קבלת התורה ועשרת הדברות: וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ (שמות כ' א')
שני נושאים:
האחד עניינו בצורה, השני בתוכן.
הראשון מנגנון ואמצעי, השני מהות ותכלית.
הראשון עוסק במשמעת ונהלים, השני במשמעות וערכים.
הראשון עוסק ב – "איך" לעשות את הדברים, השני ב – "מה" נכון לעשות.
האם באמת ניתן להבחין ולהפריד בין השניים? בין צורה לתוכן, בין מסגרת למהות ובין ארגון לערכים?
נדמה לי, שבמציאות חיינו אין אפשרות וגם לא נכון להפריד בין הדברים, אמנם מוכרת התפיסה שלפעמים המטרה מקדשת את האמצעים אבל לרוב, העולם הערכי והאמונות שלנו כפרטים וכחברה באים לידי ביטוי גם ואולי בעיקר ב – "איך" שאנחנו עושים את הדברים ולא רק ב "מה" שאנחנו עושים. אפשר לעשות את הדברים הנכונים והראויים מבחינת ערכם אך בדרך פוגענית ומחלישה ואפשר לומר ולעשות דברים מורכבים ואף קשים מאוד בדרך ראויה ומכבדת.
חשוב לעשות את הדברים הנכונים, אך לא פחות מכך, חשוב לעשות את הדברים נכון.
בפרשתנו, רק לאחר שעם ישראל מאורגן היטב וישנו מנגנון ברור של ארגון, ניהול ומנהיגות המקובל על משה והעם, אפשר לעסוק בתוכן רוחני, ערכים ומשמעות, ישנה פניות רגשית ורוחנית לקבלת התורה ועשרת הדיברות.
משה עולה למעלה: וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו ה' מִן הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (שמות י"ט, ג)
מה מתחולל למעלה בין משה לאלוהים?
פסוק זה הצית את דמיונם של חכמים שיצרו מיתולוגיה שלמה סביב שאלה זאת. האם התורה ניתנה באהבה על ידי האלוהים או שמא נלקחה בכח על ידי האדם? כדרכו של מדרש נבחרת מילה בפסוק בו המדרש עוסק, המודגשת ומתבררת על ידי פסוק אחר מהמקרא : וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב(תהלים סח, יט) עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי, מַהוּ עָלִיתָ? (ועונה המדרש) נִתְעֲלֵיתָ, נִתְגַּשַׁשְׁתָּ עִם הַמַּלְאָכִים שֶׁל מַעְלָה: (שמות רבה כ"ח א)
המדרש בוחר לדרוש את המילה "עָלָה" כמאבק בין משה למלאכים ואולי עם האלוהות בעצמה – אין עליה אלא התעלות ואין התעלות שאינה התגוששות, מאבק קשה – ובמילים חינוכיות מהווי בית הספר: "אם קשה לך סימן שאתה בעליה"
וממשיך המדרש ומתאר את תוכן המאבק שבין משה לאלוהים וכיצד הוא מתנהל: אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַלּוּחוֹת הָיוּ אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים, כִּבְיָכוֹל הָיוּ בְּיַד מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שְׁנֵי טְפָחִים וּבְיָדוֹ שֶׁל משֶׁה שְׁנֵי טְפָחִים וּשְׁנֵי טְפָחִים הָיוּ מַפְרִישִׁין בֵּין יַד לְיַד. (שם)
המדרש מתאר כי התורה אורכה ששה טפחים. שני טפחים עליונים (אולי שלוש הדיברות הראשונות העוסקות האלוהות) מחזיק בהם אלוהים ומושך לצדו בחוזקה לכיוון השמיים, שני טפחים תחתונים (אולי המצוות שבין אדם לחברו) מושך משה בחוזקה אליו לכיוון הארץ, ושני הטפחים האמצעיים (אולי מצוות השבת וכיבוד אב ואם) הם שטח ההפקר שבין משה לאלוהים, שבין שמיים וארץ.
המאבק הוא על התורה.
התורה אלוהית היא, שמימית, המבקשת כמו כל רעיון או חזון ראוי להתגשם ולהתממש במציאות.
אלוהים אינו מוכן/יכול/רוצה להיפרד מהתורה המושלמת אותה יצר והוא אוחז בה בחוזקה.
אלוהים יודע מניסיונו מה קורה לרעיונות גדולים כשהם מנסים להתגשם במציאות; הוא חווה זאת בעצמו בבריאת העולם כשהפער בין החזון למציאות היה גדול מידי אפילו בשבילו; אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִכָּאן שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן… (קהלת רבה, ג' י"א)
וגם בסיפורינו אנו מכירים את ההמשך בו משה לא יוכל רגשית לפער הגדול שבין החזון הגדול הכתוב בתורה למציאות חייו של העם ויבחר לשבור את הלוחות הראשונים; וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃ (שמות ל"ב י"ט)
בעיניי, זהו תיאור פנטסטי על מאבק קיומי המתרחש במתח שבין שמים לארץ, בין חזון למציאות,
בין אידיאולוגיה לפסיכולוגיה, בין אמת שמיימית לאמת אנושית.
האגדה בבראשית רבה מספרת: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות, מהם אומרים יברא, מהם אומרים אל יברא ……חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא, שכולו שקר, צדק אומר יברא, שעושה צדקות, שלום אומר אל יברא שכולו קטטה, מה עשה הקדוש ברוך הוא – נטל אמת והשליכה לארץ,אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה אתה מבזה את חותם האמת שלך?! תעלה אמת מן הארץ וזהו שכתוב "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה', יב').
***
לפני שמונים שנה הגיע הרב ד"ר מאיר אלק לחיפה ובחר בפסוק זה כרעיון המנחה והסיסמא של מרכז חינוך ליאו באק: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (תהילים פ"ה י"ב) אמת פשוטה, אנושית, צנועה המבקשת להגשים עצמה.
הרב אלק ותלמידו וממשיך דרכו הרב ראובן סמואלס, ביקשו להגשים חלום גדול המשלב יהדות דתית ליבראלית עם ציונות תרבותית מתוך מטרה לייצר קהילה מגוונת ורב תרבותית היוצרת מודל ארגוני המשרת תוכן ערכי הומניסטי ורוחני.
הרב אלק, הרב סמואלס ודני פסלר , יצרו וארגו בשמונים שנות קיומו של מרכז חינוך ליאו באק, מודל ייחודי ובמרכזו מערכת חינוכית מגיל הרך ועד תיכון ולצידה כמו שני כנפיים של ציפור, מרחבים קהילתיים, הראשון, רוחני דתי הנותן לאדם מזור וחיפוש משמעות בעולמות של מעלה, והשני קהילתי חברתי תרבותי המאפשר לאדם לממש את ערכיו במציאות חייו ובקהילה בה הוא חי. חזון זה העמיק והתפתח ארגונית למרכז חינוך ליאו באק ובו מערכת חינוך של בתי ספר וגנים ובליבה מערכות קהילתיות של בית כנסת ומתנ"ס על שלוחותיו.
במרכז חינוך ליאו באק המבנה הארגוני הוא ביטוי של תוכן ומהות ואלו מגשימים עצמן במסגרת ובצורה הארגונית.
במגילת הייסוד של מרכז חינוך ליאו באק שנטמנה באופן סמלי בשנת 78 ביסודות אבן הפינה בתחתית ארון הקודש באוהל אברהם נאמר: "מי ייתן ובית הספר ימלא את ייעודו – לחדש את ערכי היהדות בלב הדור הצעיר, בונה הארץ; להעמיק את הידע על עמי אזורנו ותרבותם וללחנך לקראת הבנה וסובלנות הדדית; לתרום לקיבוץ הגלויות מכל ארצות הגולה ולקליטתם במולדת; להדק את הקשר עם התפוצות ולהפוך את הבית הזה למרכז נוער בינלאומי של היהדות המתקדמת. תהא ברכת ה' שרויה על הבית הזה ועל כל העושים בו, אמן. "
אבקש לסיים דרשה זו בתזכורת שהאלוהים הנוכח בדיבר הראשון הוא אלוהים אישי – אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹהֶ֑֔יךָ ׃ והייחודיות שלו היא: אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים;
זוהי משימתו של אלוהים; לעזור לאדם, לכל אדם , לצאת מעבדות לחרות.
זוהי משימתה של התרבות בכלל וזוהי משימתו של חינוך, של כל חינוך ובוודאי זה היהודי.
ועל עשרת הדברות נאמר : וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ (שמות , ל"ב, ט"ז) והמדרש במסכת אבות מלמד: אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת (משנה אבות ו' ב')
המסר הזה בא לידי ביטוי בוויטרז' עשרת הדיברות בכניסה לבית המדרש. וכל השאר פירוש הוא.
שבת שלום.