הנביא ירמיהו חוזה את מפלתה של מצרים בידי נְבוּכַדְנצַּר מלך בבל (576 לפנה"ס), הוא חוזה למצרים עתיד נוראי בו הממלכה המשולה לעֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה, תחווה פורענות, השפלה ובסופה תבוסה מרה. ירמיהו אינו חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ או לשונו ממצרים ומבטיח לה עתיד רע ומר. וכשהנביא רוצה להפחיד, הוא יודע בדיוק באילו דימויים להשתמש בכדי ממש להפחיד אותם. הוא מבטיח לממלכה שהבבלים "כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם־ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּהוְאֵין לָהֶם מִסְפָּר" (ירמיהו מ"ו 23) וכל מי שמכיר סיפורה של מצרים, יכול להבין, שהשימוש בדימוי צבא בבל לאַרְבֶּה יפחיד את המצרים, פחד מוות, גם דורי דורות אחרי אותה מכה נוראית שחיסלה את תבואתה.
ההפטרה, המגיעה בסמוך לפרשה על מכות מצרים. מראה לנו מהלך תאטרלי יפה, בסגנון: "אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית". (אנטון צ'כוב) בין הבטחות התבוסה, ההשפלה והשבר, ירמיהו מבטיח למצרים כי "שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ" (שם 12). לא רק שתשמע צעקתה של מצרים בכל מקום, גם קלונה ילך לפניה. וניתן לדמיין איך ברגע זה נפערים הפיות וכל חזונו של הנביא מקבל כובד משקל נוסף.
אז מהו אותו קלון ההופך את הנבואה לחמורה שבעתיים? המילה "קלון" אינה מופיעה פעמים רבות במקרא, אך בכל מקום בו היא מופיעה היא מייצגת ביוש או בושה מן הסוג הנורא ביותר. המילון קובע: קלון (זכר)- בושה וחרפה, ביזיון. קלונו של אדם, עם או מדינה, אינו מבטא רק את ביזויו והיחס המזלזל שלו הוא ראוי. הוא מבטא את הצורך להתרחק ממנו ככל האפשר, להדירו.
האיום הגדול של ירמיהו למצרים הוא הבושה הגדולה- "מה יגידו עליה השכנים?" הבושה, הביזוי, הביוש או בלעז השיימינג, אותו אנו מכירים בעיקר מן העולם הטכנולוגי. מהותו: פרסום שמטרתו לגנות ולבייש. התנאים שחייבים להתקיים בו הם:פרסום. כלומר תפוצה רחבה פרסום של עובדות מבישות המעידות ומספרות רע על מושאן.בכדי לבדוק אם אכן מתקיימים התנאים לשיימינג קדום, אני חוזרת לראשית ההפטרה:
"הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל, וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס;" (ירמיהו מ"ו 14), "הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן" (24) .ירמיהו ממש מפציר בשומעיו להפיץ את דבר הבושה של מצרים. בהעדר פייסבוק זוהי הרשת החברתית הטובה ביותר להפצת שמועות. ממש כמו פרסום ב"ידיעות אחרונות מצרים". אז פרסום- יש וביוש -יש.אז אפשר להכריז כי יש לנו שיימינג קדום! וזה מסביר מדוע נבואת ירמיהו מקבלת כפל כובד ומשמעות. כי אם יש דבר אחד יותר גרוע מתבוסה, זה תבוסה משפילה שגם כל השכנים ידברו עליה. ירמיהו יודע שרכוש ניתן להחזיר, מפלה ניתן לשקם, אך לשם מוכתם אין תקנה. כפי שנאמר "העט חזקה מהחרב".
כולנו חרדים לשמנו הטוב. שלמה המלך אומר: "טוב שם טוב משמן טוב" (קהלת ז' א'), הרב יוסף אלבו מבאר בספר העיקרים "רוצה שלמה המלך לומר, השם טוב הנקנה מצד המידות הוא טוב משמן טוב, כי הוא נשמע למרחקי ארץ יותר מריח השמן הטוב"/ אמנם בתקופה זו לא הייתה עיתונות ארצית, לא פייסבוק ולא אינסטגרם אך גם מדורה, שליח או רכילות פשוטה ידעו לעשות את העבודה של רשת חברתית.
הפחד "מה יגידו השכנים?" מה יגידו הגויים? אינו זר לנו. אנו נתקלים בו לא מעט בסיפורי המקרא.
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים כט 23).
אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (שמואל ב, א', 1)
לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ; נִקְמַת, דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. (תהילים ע"ט, 10)
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה: אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה', לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה. (תהילים קכו, 2)
אנו חוששים שידברו עלינו רעות. שלא "יגידו" עלינו, שלא "יגידו" על אלוהינו.
אבל יש כאן עוד עניין, קלון אינו רק פגיעה בתדמית, הוא מבטא מהות. למרבה הצער ולמגינת לב, המונח "קלון" היה לשם נפוץ במחוזותינו. כמעט מדי חודש אנחנו שומעים על איש ציבור נוסף שעבר "עבירה שיש עמה קלון"., כאן אין מדובר בשמועה או ביוש אלא במהות פנימית של מעשה שאינו מוסרי. המחוקק הישראלי נמנע במתכוון מהגדרת "קלון", אך השופט חיים כהן, ביאר: "הקלון הוא פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים. 'קלון' זה צריך אמנם שיהא דבק באדם בגלל חטאו, גם לאחר המעשה והעונש".
אמנם חבר כנסת טען ש"אני מסתכל במראה ולא רואה קלון", אך כנראה שזו מהותו האמיתית של הקלון, הוא לא משהו שאתה רואה על עצמך, אלא משהו שרואים עליך. וקלון אמיתי אינו נעלם לעולם ובגלל זה הוא האיום הגדול ביותר של ירמיהו לממלכה המצרית.
שבת שלום