כי אולי אם לא היו דוחקים בנו לא היינו באים פעם אחר פעם אל הפרק הזה בסיפור. כמו שאף אחד לא רוצה לצפות בשידורים חוזרים של רגע הלידה שלו, כך גם אנחנו לא פוטוגניים במיוחד ברגע הזה, והסצנה כולה לא קלה לעיכול, לקריאה, לדמיון.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה בֹּא… שואל ר' שמעון בזוהר: מַה שכתוב בֹּא אֶל פַּרְעֹה, היה צריך לומר לֵךְ אֶל פַּרְעֹה. מה משמעות המילה בא ?
ובאמת כל המסע הזה, שהתחיל בציוויי לך לך (אל הארץ אשר אראך, אל הר המוריה), מגיע אל נקודת ההבשלה שלו בציווי בוא. למה שם לך וכאן בוא?
הזוהר מצטט פסוק מספר יחזקאל (כ"ט, ג): כֹּה-אָמַר ה' אלוהים, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. מסביר הזוהר כי משה, ושאר השלוחים למיניהם, המלאכים והשרפים, פחדו להתקרב לאותו תנין גדול השוכן ביאור, צאצאם הישיר של התנינים הגדולים מבראשית פרק א'. הקב"ה הבין כי עליו לחולל את התמורה בעצמו – "הנני עליך פרעה", כי רק הוא קדם לאותו תנין בבריאתו, רק הוא יודע איך לפוגג את האשליה כי "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" – להפריך אחת ולתמיד את הטענה שאותו תנין, אותו מלך, אותו משטר, הוא יסוד טבע נצחי ובלתי מנוצח. לכן הוא אומר למשה בוא, ומסביר הרב אשלג: "וההבדל בין בוא ל-לך הוא, שבוא משמעותו, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחברו 'בוא'." משה הוא החבר המצטרף למסע האלוהי, הוא אינו אמור לחולל שינוי, רק להיות נוכח.
ולמה נדרשת נוכחותו? אומר לנו הפסוק השני בפרשה:
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, […] ; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'."
בוא, שתהיה עד, שתוכל לספר, שתדע. ואין למשה ברירה.
ברגע היציאה מעבדות לחירות, הבחירה אינה בידי בני האדם. האל החופשי מוכיח את חוסר התוחלת שבפרעה, בעושרו, בעריצותו ובכוהניו. ובחירותו מכתיב האל החופשי ברירה אחת לבני האדם: ישראל או מצרים, מצוות או שכול.
ספר החינוך מונה תשע עשרה מצוות בפרשת בא. מבראשית ועד פרשת בא ניתנו שלוש מצוות. והנה בבת אחת: מצוות על גבי מצוות (וזוהי רק ההתחלה): מצוות על טיפול בבשר, בדם ובבצק, מצוות על מניין חודשים ושנים, על פדיון בכורות אדם ובהמה, ומעל כולן מצוות על זיכרון: ספרו, דברו, שמרו, והיה לכם לזיכרון, והיו לכם לאות, והגדתם, ואמרתם. – אני, ה', אכתיב לכם את התשובות שתדעו מה לענות לבניכם שנה אחרי שנה, דור אחרי דור.
מה יוצא לנו מזה? מה נכנס בנו מזה? מה קורה לנו כשאנו שונים שוב ושוב בסיפור הזה, על אימת ידו החזקה של האל המתעלל בפרעה?
התשובה הראשונה שעלתה בי לשאלה הייתה בפסוק ממשלי:
"כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (כו, 11) האם גם אנחנו כמו כלבים שחוזרים לאיוולת? מהי האיוולת?
חז"ל מתמקדים באיוולתו של פרעה ומביאים בשמות רבה (י״ג, א׳) עוד פסוק ממשלי (כ"ז, ג):
כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם: ישראל נמשלו לאבן ולחול, וְכַעַס אֱוִיל (פרעה) כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם, הֱוֵי כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ. את ר' יוחנן מטריד ההסבר הזה – איך אפשר להאשים את פרעה באווילות אם ה' הכביד את לבו? "מִכָּאן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִין לוֹמַר לֹא הָייְתָה מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה,"
ריש לקיש נחלץ לעזרה עם עוד פסוק ממשלי (ג, 34): אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בּוֹ בָּאָדָם פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, וְהוּא נוֹעֵל לִבּוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה כְּדֵי לִפְרֹעַ מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁחָטָא.
כך נשיב למינים: פרעה האוויל הפסיד את ההזדמנות, הייתה לו ברירה, הוא בחר לא נכון.
הבחירה להתמקד בשאלת איוולתו, כעסו או רשעותו של פרעה, כמו גם הבחירה בהפטרות לפרשה בנבואות פוליטיות העוסקות במפלת מצרים מיד אשור (ישעיהו יח,7 – יט,15) ובבל (ירמיהו מו, 13-28) מבטאות תפיסת עולם דיכוטומית של "אנחנו" ו"הם". זו תפיסת עולם המבקשת למצוא הוכחות לכך "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". פרעה הוא "האחר" האולטימטיבי: הגוי האכזרי הבא על עונשו.
זו עמדה הגיונית מנקודת מבטם של החכמים, הרבנים, הראשונים, האחרונים, היהודים שנמצאים שוב בגלות, נדכאים ומושפלים ומייחלים לגאולה. הם מזדהים עם העברים שבמצרים. במשך דורות של דיכוי ורדיפה עברה מצוות הזיכרון של הפרשה מהולה באווירה של שמחה לאיד ושל תקווה לנקמה.
אבל אני לא יכולה לקרוא את הפרשה באותן עיניים כיום. ההבדלים בין "אנחנו" לבין "הם" אינם ברורים לי עד כדי כך.
הטיעון של ריש לקיש על הבחירה שלכאורה ניתנה לפרעה לא משכנע אותי. פרשת בא אינה מביאה סיפור על חופש בחירה או אמונה או עשיית תשובה. זה סיפור על חירות אלוהית – על ה' צבאות הפועל משני צדי המתרס, המשחק שחמט עם עצמו ומהנדס את מהלכיו לכדי ניצחון מזהיר ונורא על האנדרדוג.
משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום. ואותם שפלים, שגבהו והתגאו, עוד ישובו ויושפלו. ישראל של היום היא מצרים של מחר וחוזר חלילה וחלילה?
הפרשה הזאת מטרידה אותי. היא מערערת את בסיס האמונה שלי. התרגלתי לחוש בנוח בנראטיב הטוען כי דת משה מבוססת על בשורה של חירות כנקודת מוצא אוניברסלית לקיום האנושי. פרשת בוא פוגעת בנראטיב הזה. כאילו אומרת, זכרו: אין חירות. החברה האנושית כלואה במעגל אינסופי של מלכות וחורבן.
כאילו אומרת, זכרו: אין אוניברסליות, יש כובש או נכבש, מכה או מוכה, מצרים או ישראל.
שני הרכיבים האלה: (1) מה שהיה הוא שיהיה (2) זה או אנחנו או הם – אלה החומרים מהם עשוי הייאוש.
ואנחנו כלואים בסבך הזיכרון הזה, משננים שוב ושוב כי האלוהים הוא אותו אלוהים והבנים ישאלו את אותן השאלות ואנו נענה להם את אותן התשובות – וכך נשאר עבדים של הסיפור, חסרי אונים מול גלגלי ההיסטוריה.
אין לי פתרון לקשיים האלה, רק בלבול, רק הדהוד של הדרישה החוזרת בוא, בוא.
שבת שלום