מכל מה שידוע לנו, חושך הוא העדר האור. כך גם על פי הרמב"ם. והרי גם המקום החשוך ביותר יואר כאשר נצית בו ולו גפרור אחד. אך האם כך היה החושך במצרים?
בפרשתנו מחשיך העולם פעמיים: בפעם הראשונה, במכת הארבה: וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן. וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ… (שמות י, יד-טו).
זהו רק רמז למה שיתרחש לאחר מכן, רק הכנה לבאות, חזרה גנראלית לקראת החשכה המתקרבת, כאשר ישוב לב פרעה ויתחזק: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו–שְׁלֹשֶׁת יָמִים…(שם י, כב).
ממזמור תהילים ק"ה, המספר את השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל במצרים וסיפור עשר המכות, ובו נאמר (כ"ח) "שלח חושך ויחשיך" לומדים רבותינו במדרש רבה: "הקב"ה שלח חושך על המצרים והוסיף חושך משלו… חושך, ויחשיך", אבל לא מדובר רק בעוד מאותו דבר, אלא במהות אחרת של אפלה, ואכן בפרקנו נאמר: וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ (שם, שם כא).
ועל החושך הזה אמרו רבותינו: "עבה כדינר היה, שנאמר: "וימש חושך" שהיה בו ממש. הם מדברים על חושך שאיננו העדר של משהו, אלא נוכחות של דבר מה אחר, של ממשות, ועל כן אפשר לגעת בו, למששו. אנחנו יכולים לעצום עיניים ולדמיין את החושך הזה, את ממשותו, את מגעו הסמיך. עד כדי כך היה החושך ממשי ועבה שבמדרש תנחומא מפרשים את הפסוק: "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים…" כך: "כל מי שהיה יושב, לא היה יכול לעמוד. והעומד, אינו יכול לישב. ומי שהוא רבוץ, לא היה יכול לזקוף".
החושך הזה מקורו, כך מספרים לנו חכמים, במה שהרשעים מתכסים בו בגיהינום. רבי תנחומא בר אבא (מדרש תנחומא סימן ב'), שמקבל את השראתו מאיוב ומצטט כמה ממילותיו (איוב י', כ"ב) אומר: הוי, אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל…( עיפה פירושו דמדומים כהים) והוא מוסיף משל עצמו:
ווי לו לבית שחלונו פתוחה לתוך חשך". ..
הבה ונעמוד לרגע בחלון הזה…
נהיה החלון הזה…
ולעומת זאת, בהמשכו של הפסוק בפרקנו נאמר: "וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שם, שם פסוק כ"ג).
אני ביקשתי להפנות עורף לאור וליושבים בתוכו, למוארים. הזמנתי אתכם להצטרף אלי לחשכה, לדבוק לרגע באפילה הכבדה הרובצת על היושבים בה ומכריעה אותם כתהומה של גיהינום. האם חושך זה הוא "מכה"? גם אם הוא אינו חושך מצרים? הרי אנו חווים תדיר את האור ואת הצל, יש יום ואחריו לילה… מה קורה לנו בחושך? מה חווים שם באפילה? את מי עלולים לפגוש? את מי נמנעים מלפגוש? את מי פוגשים?
***
מכת החושך היא ההפרדה המוחלטת של האור מן הצל, ניתוק גמור של הצד המואר מן הצד החשוך, מכת החושך היא הטוטאליות שמקורה בדיכוטומיה, ה- "או- או" במקום ה- "גם וגם". טוב או רע, אמת או שקר, נכון או לא נכון, צודק או לא צודק… שחור או לבן… הפרדה יוצרת זיוף וחוסר אותנטיות, במקום שיש הפרדה גמורה בין האור לבין החושך- זו מכה! הניתוק, הקרע, בעולם ובתוך האדם, הם אלה היוצרים את החושך לא כהעדר, אלא כממשות. הם אלה הבוראים את חיית החושך, את השד האפל, את הסטרא אחרא, את הדמון, את הדמוניזציה של האחר.
כשאני באור, אינני רואה, אינני חווה את הצללים של עצמי, את הילד הרע שבי, את האחר האפל שאני. כשבני ישראל באור, אך ורק באור, המצרים בחושך, המצרים הם החושך! החושך הוא נורא, אך האור מתעתע. בני ישראל הנמצאים באור- מתנהלים בדרך שרבים חולקים על המוסריות שלה. חלק מן החכמים שדנים בשאילת הכלים ששאלו בני ישראל מן המצרים מאשימים אותם בלא פחות מביזה! "ועל כן, ווי לו לבית שחלונו פתוחה אך ורק לאור!" על החושך והאור, על הצדק ואי הצדק, על החפות והאשמה, הנחמה והמשפט, על הבו זמניות של הניגודים, רומזת לנו גם ההפטרה של פרשת השבוע: וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד. אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי: כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה, וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ. (ירמיהו מו, כז-כח)
ואני מבקשת להפנות תשומת לב מיוחדת לחמש המילים האחרונות של הנבואה: וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ. בצד ההבטחה להצלה ולחסד, יש הודעה על ייסורים ועשיית דין; בצד הנחמה יש משפט, ובכל אלה יש מן המואר ומן האפל הכרוכים זה בזה!