רגע לפני מכות מצרים, משה ואהרון באים אל פרעה בקריאה לשחרר את עם ישראל. יש כאן חלון הזדמנויות – אם יבין פרעה כי אלהי ישראל הוא האלוהים והוא עצמו אינו אלא אדם, אם יכניע את גבהות לבו וישחרר את עבדיו – אז תחסכנה ממצרים האסונות המכונים בפינו עשר המכות.
וכיצד מבקש אלוהים להראות לפרעה כי הוא האלוהים? על ידי תנין: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל–מֹשֶׁה וְאֶל–אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל–אַהֲרֹן, קַח אֶת–מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי–פַרְעֹה—יְהִי לְתַנִּין. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל–פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת–מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו—וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם–פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם–הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם—כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה–אַהֲרֹן, אֶת– מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. (שמות ז. 8-13)
התנין אמור היה להיות הכלי דרכו מתברר ההבדל בין המלך לאל, אך פרעה איננו מבין זאת. גם חרטומי מצרים מפיקים תנינים ממטותיהם, והם נאכלים על ידי המטה של אהרון. המסר לא הופנם.
גם בהפטרה שלנו (יחזקאל כח 25 – כט 21) התנין ממלא תפקיד דומה. אלהים משווה את פרעה ל"תנים הגדול". אותו תנין רובץ בתוך היאור, על שלל התעלות המלאכותיות המקיפות אותו, ואומר "לי יאורי ואני עשיתיני". מפרש ה"מצודת דוד" – לי יאורי: היאור הוא לי להשקות שדותי ואין לי צורך במטר השמיים.
כמה מגוחך הדימוי: רובץ לו תנין, מסתכל סביבו ומדמה לעצמו שהוא ברא את היאור והוא המעניק ברב חסדו שפע וחיים לארץ מצרים. כוחו כה גדול שהוא אינו זקוק למטר השמיים. אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אם פרעה, הוא התנין, היה מרחיב מעט את נקודת המבט, מצמצם מעט את האגו – האם עדיין היה מרגיש שהוא בורא העולם? – נבואת יחזקאל מתארת איך אלוהים ישים חחים – טבעות ברזל – בלחיי התנין, ידביק בין קשקשיו את דגת היאור וישלוף את התנין והדגים הכרוכים בו אל המדבר. שם, במקום רחוק המחייב נקודת מבט רחבה יותר – הם ימצאו את מותם.
כמה קל לזלזל בפרעה התנין. גבה הלב, המרוכז בעצמו, המצמצם את נקודת המבט. כמה מגוחך הוא, וכמה מגוחכים תומכיו. כמה קל להיות פרעה התנין. הבוחר בסיפור קטן ומצומצם שמאפשר לו להרגיש גדול וחשוב, המשלה את עצמו שהוא הגיבור, הבורא והיוצר.
למרבה הצער, נבואת יחזקאל רלוונטית אלינו גם היום. לאותם מנהיגים בארץ ובעולם, שמתוך ראיית עולם צרה מתרכזים בעצמם ובכיסאם ונוטים לבלבל בין שליט לבין אלוהים, שנוטים להמעיט בהשלכות הרחבות של התנהגותם ובחירתם ומוצאים נחמה באותם דגים הנלכדים בקשקשיהם.
אך נדמה כי לא רק המנהיגים צריכים להקשיב קשב רב לנבואת יחזקאל. האם גם אנחנו, פשוטי העם, נשכיל להרחיב את נקודת המבט? נלמד לראות כי אנחנו איננו בוראי העולם אלא רק אורחים בו? שהבחירה להתמקד בנוח ובזול, בחד פעמי ובמזהם, היא בחירה להיות תנין?
אהוד מנור בשירו "נחל התנינים" כותב: התזכור את השמיים שטיילו על פני המים, את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף?" הלוואי שכשנתבונן על המים, נצליח לזכור גם את הכוכבים וגם את השמיים.
שבת שלום